ארכיון פוסטים:

תקשורת  

הפעם – פוסט אישי לגמרי (וגם: איך נכנסו הארגונים הגדולים בישראל לשיתוף)

זה פוסט שאני כותבת בראש שוב ושוב כבר שנה וחצי ובסוף לא מפרסמת. תאמינו לי שהיה קשה לי להתאפק.

החיים שלי התהפכו לפני שנה וחצי וזה קרה לגמרי במקרה. בוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, מזה כמה שנים שאני צוברת ידע מקצועי וניסיון אישי בכל מה שקוראים לו "כלכלת שיתוף". זה תחום שצומח בקצב אדיר ומכניס לי עניין עמוק בחיים האישיים והמקצועיים. (עניין, שקוראי הבלוג הזה מכירים היטב מהפוסטים שלי). אבל הרגשתי שאני היחידה שנמצאת שם ואף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו.
נתתי לא מעט הרצאות, בהרבה מאד ארגונים, לרוב בהנהלות או בדירקטוריונים. הם מאד נהנו, צחקו ואפילו נתנו פידבק מעולה בסוף, אבל שם זה נגמר. הם התייחסו לזה כאל עוד הרצאת חדשנות וזהו. זה תסכל אותי מאד כי הבנתי שזה הרבה מעבר להרצאת העשרה. זאת מהפיכה בדרך שבה ארגונים יכולים וצריכים לחשוב וכשאני אומרת "ארגונים" אני לא מתכוונת לאובר או איירבנב אלא לכל הארגונים.

מתסכול לדילמה (או: כך השתנו חיי המקצועיים)
ואז, לפני שנה וחצי, קרו לי שני דברים, כל אחד יותר דרמטי מהשני ושניהם קרו באותו שבוע: הראשון, קיבלתי הצעת עבודה. לא סתם הצעה, אלא משהו ממש ממש שווה. חברת הייטק מגניבה במיוחד פנתה אלי והציעה לי תפקיד בתחום שהיה דומה למה שעשיתי בתנובה. תפקיד מעולה ממש, עם שכר ברמות שלא יכולתי אפילו לחלום עליהם, עניין מקצועי, המון טיסות מרתקות מסביב לעולם. אבל מה? זה לא היה קשור לכלכלה שיתופית בשום צורה. אז לא נרדמתי בלילה.

"תגידי, יעניין אותך להתחיל לעבוד עם הצבא?"
באותו שבוע בדיוק פגשתי את הדס. נדירות הפעמים שבגיל מבוגר אדם פוגש מישהו שאשכרה משנה לו את החיים. עבורי, הדס היא אדם כזה. סא"ל הדס קליין היא מנהלת הפיתוח הארגוני של האגף הטכנולוגי-הלוגיסטי של צה"ל, שהגיעה לגמרי במקרה להרצאה שלי. היא הייתה האדם הראשון בצה"ל שהבין שכלכלה שיתופית זה לא רק הרצאת העשרה או קוריוז, אלא משהו שיכול לעשות שינוי אמיתי לטובה, בארגון הענק הזה.
היא שאלה אותי אם יעניין אותי להתחיל לעבוד עם הצבא, הפגישה אותי עם האלוף האחראי על כל תחומי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצבא, שזיהה מהר מאד את הפוטנציאל ואמר לה ולי – קדימה, צאו לדרך.

עכשיו, להמר: היי-טק או צה"ל?
קאט ללילות בלי שינה, שבהם הייתי צריכה להמר: תפקיד מהאגדות שמי יודע מתי ואם בכלל אקבל עוד פעם הצעה כזו, או ללכת לעבודה עם צה"ל, למשהו שרק אלוהים יודע אם יצא ממנו משהו אמיתי או שזאת תהיה עוד עבודת ייעוץ נקודתית שתיגמר בעוד שלושה-ארבעה חודשים?

ובכלל, לעבוד עם צה"ל? אני? מבחינתי צה"ל הוא ארגון היררכי, כבד, איטי, לא כזה שממהר לאמץ חדשנות. צה"ל הוא ארגון כזה שתנובה, שבה עבדתי כמה שנים לפני זה, נראית כמו סטארטאפ קטן ומהיר לעומתו ודה מארקר שבו עבדתי במשך שנים ארוכות הוא שיא החדשנות והעניין לעומתו. כך חשבתי אז.

למרות זאת, החלטתי ללכת עם הלב. מציעים לך לעבוד בשיתוף, לא תיקחי? עד אז עבדתי בעיקר בהרצאות ומידי פעם תהליך ייעוץ ממוקד כלכלה שיתופית לחברה כזאת או אחרת.
אז הימרתי.  אני זוכרת איך רעדו לי הידיים כשחייגתי לאותה חברת הייטק כדי להגיד "תודה, אבל לא תודה" להצעת העבודה שלהם.

הנה, אני יוצאת מהארון, בכתבה בגלובס
מה אגיד לכם, כבר שנה וחצי שאני חיה את החלום: נוסעת בכל הארץ בין ארגונים, פוגשת אנשים מרתקים, לומדת מהם המון, מלמדת אותם שיתוף. לא סתם מלמדת, אלא סוחפת אותם פנימה לעולם העצום הזה ועוזרת להם לבנות וליישם. בגלל שמדובר בתחום חדש יחסית, עדיין יש מעט מחקרים אקדמיים מקיפים ועוד פחות מזה ניסיון פנים ארגוני-מעשי בקנה מידה רחב שנצבר בארץ ובעולם. לכן עיקר האתגר של כולנו – שלי ושל הלקוחות שלי – הוא להתנסות, ללמוד, להתמקצע ולרוץ מהר.

ומה בצבא? אני עובדת עם אנשים בכל הדרגות, מהצעירים הנלהבים (והמהממים!) ועד הכי בכירים שיש. אוסף קצינים וקצינות שלכולם יש מכנה משותף בולט: אש בעיניים להכניס שינוי, לייצר התייעלות בצה"ל, להכניס חדשנות, לבנות ולהטמיע אסטרטגיות שיתוף. זה אשכרה מסב לי אושר.

מה זה אומר בעצם?
מה זה אומר להכניס שיתוף לצה"ל, את זה תוכלו לקרוא כאן בכתבה המרתקת שהרימה צאלה קוטלר מגלובס, העיתונאית הראשונה שמטפלת בנושא ככה לעומק, עם ניוז שלא פורסם עד היום. (לינק לכתבת העיתון  לינק לכתבת הטלוויזיה). תוכלו לקרוא שם גם על יזמות השיתוף באמדוקס (כן, גם ההייטק מאמץ שיתוף פנים-ארגוני) ועל ארגונים נוספים.

ואני? ממה מורכב היום-יום שלי? המון הרצאות, ייעוץ בכל מיני ארגונים אבל בעיקר בצה"ל – שבו אני עובדת על פרוייקטים של מדי א' יד שניה לאנשי קבע, הובלות שיתופיות, שיתוף משאבים בין יחידות ואפילו מחפשים את הדרך להטמיע תחבורה שיתופית חכמה. בקיצור, צה"ל – ממש לא מה שנדמה לכם. שיא החדשנות וההייטק, עם יוזמות שאפילו הארגונים הכי מתקדמים היום בארץ, באים ללמוד ממנו איך מיישמים.
אה, ומסקנה אחת בולטת: לכו עם הלב. תמיד.

כלכלה שיתופית: תל אביב – הבירה עולמית של Bird וכאב הראש של Airbnb. איך תיראה השנה הבאה?

האם הסכסוך בין Airbnb למשרד התיירות ישפיע על האירווזיון? מי החברה שהכפילה את שוויה בזכות קורקינטים בתל אביב? האם הבחירות יעזרו ל-uber להיכנס לארץ? מה היו האירועים הדרמטיים של 2018 בתחום הכלכלה השיתופית ובעיקר: מה צפוי לנו ב-2019?

את הסיכום המלא תוכלו לקרוא בפרוייקט השנתי שלי ב-TheMarker (כאן בפוסט סיכום חלקי)

 

האופניים השיתופיים שהפכו לתופעה בכל העולם

בינואר לפני 11 חודשים בדיוק, הכריז האקונומיסט, מהעיתונים הכלכליים החשובים בעולם על "תופעה חדשה": האופניים השיתופיים שכובשים את העולם. פחות משנה לאחר מכן מדובר כבר בעובדה מוגמרת ובחלק בלתי נפרד מחייהם של מליונים רבים בעולם. הערים הגדולות בעולם המערבי נשטפו באופניים שיתופיים, נטולי עמדת עגינה. רק לסרוק, לשחרר את הגלגל ולנסוע. לשלם לפי המרחק והזמן שנסעתם, וכשסיימתם – פשוט לעדכן באפליקציה שסיימתם, וללכת.
זה התחיל בסין, ומהר מאד עשה עלייה לעולם המערבי. אם בישראל שלפני שנה הכרנו רק את תל-אופן, שכולל עמדות עגינה מסורבלות שמחייבות אותנו להגיע עד לנקודה שבה עוגנות האופניים, השנה נכנסו לכאן ofo הסינית (שהייתה הראשונה, נכנסה, ועזבה. לא בגללנו ובגלל השוק הישראלי. יותר בגללה ובגלל עניינים פנימיים של בעלות ופיננסים). גם mobike הסינית כאן. בקרוב יהיו כאן גם אופניים ירוקות של ליים. בכלל, התחום של אופניים שיתופיים קיבל תאוצה כל כך נרחבת השנה, שגם חברות כמו איקאה, רשת הסופרמקטים לידל (שפועלת באירופה) וכמובן גם uber  ו-lyft (המתחרה הגדולה של אובר) כולן החליטו להכניס יד ורגל לתחום הצומח הזה. בביקור האחרון שלי במילאנו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה: מידי בוקר מאות ואלפי אשים, גברים בחליפות, נשים בחצאיות ועקבים, ממהרים בבוקר לעבודה, יורדים מהאוטובוס או מהרכבת עולים על זוג האופניים הראשון שהם רואים פנוי, ומדוושים את הקילומטר
האחרון למשרד. כל כך נפוץ זה נהיה, שבעיר מסתובבים רכבים יעודיים שכל תפקידם הוא לטפל באופניים מקולקלים, לאסוף או לפזר אותם ברחבי העיר.

ומה ב-2019?

כעת מתמודדות העיריות עם השאלה איך למנוע את הנושא מלהפוך למטרד: אנשים משאירים את האופניים בנקודות שמפריעות להולכי רגל, באמסטרדם היו שזרקו את האופניים לתעלות, בארה"ב היו שהעלו אותם באש. כמו כל תופעה שעוברת משלב ההזנק הראשוני לתופעת המונים, גם האופניים השיתופיים נמצאות עכשיו במקום שבו הרגולציה צריכה להתערב ולמסד את התחום. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים של הערים הגדולות בעולם ב-2019, כן, גם בתל אביב, רמת גן, ירושלים, חיפה וערים נוספות בישראל.

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

Airbnb ומשרד התיירות: מרומן סוער לקרב ב-3 מערכות

2018 הייתה השנה שבה מערכת היחסית החמה והמחבקת שבין משרד התיירות הישראלי ו-Airbnb הפכה לקרב תקשורתי בינלאומי ב-3 מערכות:

מערכה ראשונה:  סוף נובמבר. איירבנב מחליטה "להקריב" את השוק הישראלי, בשל לחצים מארגון הבי.די.אס שממרר את חייה. עד אז הייתה איירבנב אורחת מאד רצויה בישראל. משרד התיירות חיבק אותה, וסייע לה להביא לכאן תיירים, בעיקר כאלה שמחפשים פתרונות לינה שהם לא מלונות 5 כוכבים. ראשי ה-BDS מאד לא אוהבים את החיבוק הדדי הזה. הם דורשים שאיירבנב תפסיק לעבוד בשטחים, ולא תאפשר לישראלים להשכיר את הנכסים שלהם שם. איירבנב, שקצת נמאס לה מההצקות של ראשי החרם (הם מחכים לבכירי האתר עם שלטים והפגנות לכל מקום אליו מגיע, שולחים בכירים מתוך ומחוץ למערכת להפעיל עליו לחצים וכו') מחליטה שהסיכה הקטנה על המפה בים התיכון, שנקראת ישראל, לא מספיק חשובה.
היא מודיעה, חד צדדית וללא כל התראה, שלא תאפשר יותר לבעלי בתים מחוץ לקו הירוק להעלות את הדירות שלהם להשכרה קצרת טווח באתר.

מערכה שניה: בכירי איירבנב מגלים שאין קשר בין גודלה של הסיכה הקטנה על המפה ובין רמת ההשפעה שלה בעולם: יהדות העולם הימנית נזעקת להגן על כבודנו. סנאטורים אמריקאים מתחילים להפעיל לחץ על איירבנב לחזור בה. בכירים בעלי השפעה במסדרונות הממשל מסתובבים בוושינגטון, ומפעילים לחצים מאסיביים על סנאטורים כאלה ואחרים. הלחץ עושה את שלו ואיירבנב מוציאה לישראל משלחת שמנסה להגיע להבנות עם שר התיירות.
מערכה 3: איירבנב מבינה שהסכסוך הישראלי-פלסטינאי קצת יותר מורכב ממה שהיה נדמה לה, והוא כולו יושב עליה עכשיו. מה שהיא לא תעשה, זה כנראה יגמר לא טוב ויהיו להחלטה השלכות גלובליות. המשלחת הבכירה של סמנכ"לים שמגיעה לארץ נפגשת עם השר לוין ואנשיו. לאחר פגישות ארוכות, כשנראה לכאורה שהדברים באים על פתרונם, ניצת הסכסוך שוב. הפעם, משרד התיירות היה זה שעשה את הצעד הראשון: הוא הוציא הודעה לתקשורת שהאיירבנב התקפלה וחוזרת בה מההכרזה. באיירבנב מאד לא אהבו את ההודעה הזו, וזו הודיעה בתגובה שטרם התקבלה כל החלטה וכי כל האפשרויות פתוחות לעת עתה.

ומה ב-2019?

מערכה רביעית תצא לדרך עם תחילת השנה החדשה. כל זה, כשהאירווזיון ברקע, אירוע שמבחינת AIRBNB וגם תושבי תל אביב ותושבי ערים שסביב לה, מחכים לו בכיליון עיניים, כהזדמנות לייצר לעצמם הכנסות רבות נוספות מהנדל"ן הקיים שלהם. זה, לצד מארגני האירווזיון עצמו שבנו על איירבנב כעל זירת פתרונות לינה שתארח את האלפים שמגיעים. גם רשות המיסים לא טומנת ידה בצלחת וסוגיית המיסוי של איירבנב בישראל צפה והתחדדה – במקרה או שלא במקרה – על רקע המשבר.

 

כך הפכה תל אביב לבירת הקורקינטים החשמליים השיתופיים של העולם

אם 2015-2016 היו שנות ה-Uber וה-Airbnb,  שנת  2017 הייתה שנת התבססות משרדי ה- we  work והאופניים השיתופיים, אז שנת 2018 הייתה ללא ספק שנת הקורקינטים החשמליים השיתופיים. Bird  האמריקאית, הראשונה שהחלה לעשות קורקינטים חשמליים שיתופיים, היא החברה בעלת קצב הצמיחה הכי גבוה בעולם כיום. היא שווה 2 מיליארד דולר והיא רק בת שנה וחודשיים. לפני ארבעה חודשים בלבד היא הייתה שווה "רק" מיליארד דולר. אם אתם תל אביביים או רמת גנים, בטח כבר פגשתם אותה. אם עדין לא, זה רק עניין של זמן. גרים בעיר גדולה אחרת? יש סיכוי לא רע שתפגשו אותה בקרוב גם אצלכם.

כמו באופניים שיתופיים, גם בבירד – כמו אצל המתחרות שלה – המודל זהה: מצאו קורקינט פנוי ברחוב, התניעו אותו באמצעות האפלקיציה, שלמו לפי זמן שימוש (נסיעה של רבע שעה תעלה לכם 12.5 שקלים. 5 שקלים בהשכרת הקורקינט +חצי שקל לכל דקה). בסיום הניחו אותו במקום כלשהוא. מישהו אחר כבר יבוא לעשות בו שימוש.

תל אביב נבחרה להיות אחת משתי ערים ראשונות בעולם שבירד פועלת בה, מחוץ לארה"ב, לצד פאריס. הפיילוט היה כל כך מוצלח שמיד אחריו קרו שני דברים: 1. בירד יצאה לערים רבות נוספות בעולם. 2. שווי החברה הכפיל את עצמו.

למה תל אביב? כי אנחנו שוק חריג בעולם בכל הקשור לקורקינטים חשמליים. קצב האימוץ של התל אביביים את הכלי הזה הוא חסר תקדים במונחים בינלאומיים; מזג האוויר שלנו מאפשר רכיבה רוב חודשי השנה ובעיקר, התחבורה הציבורית פה במצב כל כך קשה, שכל פיתרון חלופי, זמין, נייד וזול (יחסית למונית), מתקבל כאן באהבה גדולה.

אחד הנתונים המפתיעים שחושף יניב ריבלין מנכ"ל בירד ישראל הוא מי ומתי משתמשים בכליו: "30% מהנסיעות כאן הן נסיעות בשעות עיסקיות – 8-9 בבוקר ו-6-7 בערב. זה אומר שזה הפך לאלטרנטיבה לאנשים עובדים, שמשאירים את הרכבים בבית", אומר ריבלין. "אחד מכל 10 תל אביבים כבר עשה שימוש בבירד", הוא אומר ורובם לא תיירים או מחפשי תנועת פנאי אקראית בשבת בבוקר.

למעשה, תל אביב הפכה לזירה כל כך חמה בתחום הקורקינטים החשמליים השיתופיים, שהוול סטריט ג'ורנל הקדיש לה בתחילת דצמבר 2018 כתבה שלמה בנושא.

אז מה קצב הצמיחה של בירד וכמה הוא מהיר? קחו את אובר למשל: בשנה הראשונה שלה נעשו בה פחות מ-1 מיליון נסיעות. כמה נסיעות נעשו בבירד בשנה הראשונה? מעל 10 מיליון, של 2.1 מיליון משתמשים רשומים. פי עשר מאובר.

ומה ב-2019?

השנה יצוצו הרבה מאד קורקינטנים במרחב העירוני הישראלי והעולמי. אם ב-2018 נכנסו לישראל כמה מאות קורקינטים כאלה, בשבועות הקרובים תצטרף lime המתחרה הכי גדולה של בירד, והשמועות אומרות שחברה שלישית גם היא בדרך. זה אומר עוד הרבה קורקינטים חשמליים בעוד ערים בארץ. ושוב, כמו בתחום האופניים החשמליים, הגידול המואץ יביא עימו סוגיות רגולציה: האם האנשים שמטעינים עבור החברות
הללו את הקורקינטים בלילות (חשמל שיתופי בתשלום) משלמים מס? האם תהיה חובת חבישת קסדה על המכשירים הללו, חוק שיהרוג את הספונטאניות של השימוש בהם (כי מי מסתובב עם קסדה לשימוש אקראי?) ומה יעשו העיריות אם זה יהפוך למטרד סביבתי? את השאלות האלה שואלות את עצמן לא רק תל אביב ורמת גן היום אלא מרבית הערים הגדולות בעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיכום. לסיכום השנה כולו ולתחזיות 2019 כפי שפורסם ב- TheMarker, הקליקו כאן

בירד לבלוג

 

 

 

השמלה הכי מדוברת בעולם עוצבה על ידי מחשב – מה זה יעשה למקצועות העתיד?

גאלת האמנות השנתית של מוזיאון המטרופוליטן היא כנראה אירוע האופנה הדרמטי של השנה (או כך לפחות אומרים אלה שמבינים באופנה). אתמול התרחש שם משהו די מדהים: דוגמנית העל קארולינה קורקובה לבשה שמלה פרי עבודה משותפת של בית האופנה מרצ'סה (Marchesa) ומחשב העל ווטסון של IBM. ככה נראתה השמלה:

 

קארולינה

שיתוף הפעולה בחשיבה לעיצוב השמלה תואר על ידי בית האופנה כך: "אנחנו עיצבנו את הקווים הכללים של השמלה ואז פנינו לווסטון. הוא עבר אלפי תמונות של שמלות שהוצגו בעבר בגאלה הזו, וצמצם לנו את האפשרויות של הצבעים המועדפים על ידי הקהל. לאחר מכן הוא ניתח אלפי דגמי בדים כדי לצמצם את ההעדפה של דגם הבד ולבסוף הציע גם לשלב נורות led אמיתיות בשמלה. מעצב אנושי לא יכול היה לייצר קצב כזה של תובנות על פני סריקת כמות כזו של דאטה".

עכשיו, אין ספק שמדובר בסוג של גימיק יח"צני (שאכן קיבל המון יח"צ בעולם) וגם, אופנה, כמו אמנות כמו הרבה דברים אחרים, היא עניין של טעם אישי. יתכן שהשמלה הזו תיראה נפלאה לאחד ומזעזעת לאחר. זה שמחשב היה מעורב בעיצובה לא מבטיח שמלה אהודה.

אבל הדבר החדשני שקרה פה הוא לא התוצר הסופי. בעיני, השאלה האם מחשבי על יכולים להחליף אותנו במקצועות אנושיים הולכת ומתחדדת גם כשמדובר במקצועות שבסיסם יש אמנות, אינטואיציה ורגשות, כמו עיצוב אופנה.

האם בקרוב נוכל לזנוח את שיטות החשיבה המקובעות שלנו ולתת למכונות בעלות בינה מלאכותית לעצב במקומנו? לתכנן במקומנו? לא רק שמלות, אלא בנייני מגורים למשל, או מכוניות ומטוסים. מצב כזה פותח אפשרות לכך שאנחנו לא נהיה מוגבלים בדמיון האנושי של מעצב יחיד או אדריכל בודד.

יצירתיות  – אנחנו אוהבים לחשוב עליה כעל משהו ששמור לבני אדם. אנחנו, בני האדם, מסוגלים לגשת לפרוייקט – נניח, עיצוב כיסא. להבין את המטרה שהוא משרת (ישיבה) ומשם לצאת לכיווני עיצוב שונים. אנחנו אוהבים לחשוב שמחשבים לא יוכלו להיות יצירתיים כמונו בעיצוב כיסאות. אבל מחשב על – לאחר שמצליח להבין את המטרה הסופית – יוכל אולי להגות כיסא שמעצב אנושי לא היה מסוגל לדמיין, כי בסוף הרי כולנו שבויים במגבלות. או במילים אחרות: האם אנחנו עומדים בפתחו של עידן שבו מחשבים יוכלו לפרוץ את גבולות הדמיון האנושי ולייצר לנו מוצרים שאפילו אנחנו לא היינו מעלים על דעתנו שאפשר לייצר?

5 דברים שלמדתי מבלוגרי האוכל המובילים בעולם, או: המרחק בין לבנון לתל אביב קצר משחשבתי

ביום שישי השתתפתי בסיור אוכל עם כמה מהבלוגרים הבולטים בסצינה הקולינרית הבינלאומית. עבורי, זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שהם מובילי דעה בתחומם, מכל העולם, שמסתכלים על ישראל בעיניים מקצועיות שלא קשורות לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדובר באוסף של אנשים שהגיעו לכאן כדי להכיר את סצינת האוכל המקומית שלנו ** (בקצה הפוסט רשימה של האנשים שפגשתי). אחרי שביליתי איתם כמה שעות, אלו חמשת הדברים הכי מעניינים שלמדתי:

1. הסכסוך לא מעניין אותם. חלבה לעומת זאת, מצליחה להסעיר אותם עד מאד. עד שלא ראיתם foodies נלהבים מצלמים חלבה מכל זווית אפשרית, בהרגשות רבה, לא ראיתם התרגשות מאוכל מהי.

2. מסתבר שבביירות הלבנונית יש סצינת אוכל חזקה מאד. הבלוגרית האמריקאית שחזרה לא מזמן מסיור קולינרי בביירות אמרה לי: "ביירות נראית ממש כמו תל אביב. עיר כיפית ומגניבה. ויש שם אוכל מ-ע-ו-ל-ה". אפרופו דעות קדומות, זירה תקשורתית וזה.

3. מכל המתארחים, הספרדי הוא הכי "ישראלי" שיש. הוא סחבק, טופח לכולם על השכם שוב ושוב, החל מהמוכרים בשוק וכלה בעמיתיו לסיור. דקה אחרי שהבין את משמעות הביטוי "יאללה יאללה". (as in "כן כן, בטח") הוא לא הפסיק להשתמש בו והצחיק אותנו מאד.

4. הם כולם הצליחו להפוך את האהבה שלהם לאוכל ולתרבות אוכל מקומית לעסק. מסתבר שאפשר לבנות אימפריות תוכן ולייצר יופי של הכנסות מהעניינים האלה.

5. מי שהכי מתרגש מהאוכל שלנו הם התאילנדים. אוכל מערבי/מזרח תיכוני כנראה עוד עושה להם את זה לגמרי.

קבלו כמה מהתמונות:

20160115_105830_resized

מנו הספרדי ונית'יהאדה התאלינדית מבסוטים מחלבה.

 

20160115_110342_resized

כל מנה זוכה לעשרות תמונות לפני כל טעימה. הכל משודר היישר מתל אביב לעולם.

20160115_104352_resized

אנופן התאילנדי מסתובב עם מצלמת וידאו פיצית פיצית (שקיבל במתנה מסוני, רק כדי שיוכל לחשוף אותה לעולם) שמשדרת לייב לכל העוקבים שלו, ומקליטה כמובן – דרך השעון שיש לו על היד. מדליק לגמרי.

 

אז מי היה שם בסיור? היה שם מאנו הספרדי בעל האתר The gourmet journal  כותב בעיתונות הספרדית על אוכל, מוביל פינות קבועות בתוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בספרד; הייתה שם סאם מקייפטאון דרום אפריקה, בעלת הבלוג Drizzle and dip בו מבקרים כ-40 אלף איש בחודש ומאות אלפי אנשים בשנה, שמככבת בכמעט כל רשימת פודיז אפשרית בעולם, החל מ: "10 הבלוגים הטובים ביותר לתיירות אוכל שאתם לא מכירים", ועד "100 האנשים הכי מעניינים בסצינת האוכל הבינלאומית שאתם חייבים להכיר". וגם איידה מקליפורניה, אושיית אוכל אמריקאית, בעלת הבלוג Salt & wind  עם כ-20 אלף גולשים בחודש; לואיז מלונדון (סיים בהצטיינות את הקורדון בלו, מארח אנשים לארוחות מיוחדות בביתו, כותב את הבלוג The London foodie   הנקרא ביותר בלונדון בתחום הקולינריה); ובני הזוג אנופן ונית'יהאדה, מתאילנד, שמחזיקים יחד באימפריה של מידע על תיירות קולינרית – 7 ספרים, בלוג, תוכנית טלוויזיה, מגזין כתוב.

הם כולם כותבים, משדרים, מצלמים ומעלים כל יום וכל היום חומרים ברשתות החברתיות. לכל אחד מהם יש מאות אלפי עוקבים, והם באו לכאן כדי לספר על הקולינריה בישראל.

מילה על מי שהזמין אותם לכאן: מדובר בעמותה בשם Vibe Israel ששמה לעצמה למטרה לקדם את השיח על ישראל בעולם, בכל זווית אפשרית – רק לא סביב הסכסוך. הם טוענים ובצדק רב, שכדי לייצר יח"צ חיובי לישראל, רצוי להתרחק מהשיח על הסכסוך ולהביא לעולם צד אחר של ישראל. הם מביאים לכאן אושיות דיגיטליות בתחומים כמו אופנה, צילום,  קולינריה וכדומה, ומחברים אותם לתעשייה המקומית שמתמחה באותו תחום, ובכך מייצרים קשרים ישירים שמאד מועילים לדימוי הישראלי באותן קהילות. אם אתם שואלים אותי, הרבה יותר טוב מכל הניסיונות "לנצח" בזירה התקשורתית של הסכסוך.

אה.. והיה גם מ-א-ד טעים!

לידתו של כנס כלכלה שיתופית ולמה כדאי לכם להגיע

לפני שנתיים רציתי לעשות תואר שני. חיפשתי תואר שיעניין אותי' אבל באמת יעניין. לא משהו שאעשה בשביל הנייר ועבור השורה בקורות חיים. התחלתי ללמוד תואר שני בתקשורת והפסקתי. התחלתי תואר שני במשפטים ועזבתי. לא הרגשתי שמשהו מזה מביא אותי לקמפוס בכיף. באותם ימים התחלתי לעסוק ברעיון של כלכלה שיתופית. מה זה אומר? על מי זה משפיע? בעברית לא מצאתי הרבה חומרים, אבל באנגלית מצאתי לא מעט מחקרים, מאמרים. החלטתי להשקיע את האנרגיה שלי בלימוד עצמאי של הנושא, במקום לחפש תואר שני שגרתי. יצרתי קשר עם אנשים בחו"ל שמלמדים את הנושא, עמדתי בקשר עם אנשים בחברות שעוסקות בתחום. ישבתי ללמוד את העולם הזה, שקצב הגידול שלו וההתרחבות הבינלאומית הוא אדיר.

במקביל התחום החל לצבור תאוצה גם בישראל. ככל שהחברות כמו אובר ואיירבנב התחזקו בעולם, גם בישראל המצאתי יותר אנשים שלומדים את התחום. זה היה השלב שבו פניתי לאיגוד השיווק והצעתי להם מפגש בנושא. לשמחתי סיגלית ותלמה הנפלאות החליטו להמר על התחום, ויחד עשינו את הכנס הראשון בתחום, שנערך בבית פרטי. 45 אנשים באו לשמוע אנשים שמספרים על החיים שלהם באספקטים של כלכלה שיתופית. השתתפתי בחיי בהמון כנסים. כזה עוד לא היה לי. זה היה מפגש באווירה סופר-מיוחדת.

שם במפגש, שבו השתתפו מנהלי שיווק רבים, עלו הרבה שאלות שלא תמיד ידעתי לתת עליהן תשובות: איך רואות חברות הענק בתחום – כמו איירבנב למשל – את השוק הישראלי? מה המנגנונים הפיננסיים שעומדים מאחורי הכלכלה השיתופית? כיצד גובים מיסים? מה המעמד המשפטי של ההסכמים הללו? מי מפקח על הכלכלה השיתופית? האם הרגולטורים בישראל נמצאים בתמונה? האם הכלכלה השיתופית יוצרת עולם עבודה של אנשים נטולי זכויות סוציאליות או שאולי היא משחררת אותם מכבלי המעסיקים?

אז פניתי לאנשי דה מארקר, והצעתי להם להרים כנס בנושא. לשמחתי, שוב, נעניתי בחיוב. יחד עם ענבל אורפז, כתבת ההיי-טק הסופר-מוכשרת, נבנה הכנס הזה, שנועד לתת תשובות לכל השאלות הכי מעניינות, בתחום שממש הופך על פיהן תעשיות רבות.

אז אם התחום הזה מעניין אתכם, אם אתם רוצים ללמוד עוד על הרעיונות המיוחדים שעומדים מאחורי המהפכה שהוא מביא עימו, זה הכנס בשבילכם.

זאת התוכניה. ניסינו לבנות אותה כך שתתן מענה להרבה שאלות פתוחות. לשמחתי איירבנב העולמית, חברה בשווי  27 מיליארד דולר, החליטה לשתף פעולה, ושלחה לראשונה דוברת בכירה שתספר לישראלים איך היא רואה את השוק המקומי.

בקיצור, סיימתי לחפור. יאללה, תרשמו לכנס! נתראה ב-2.9 (:

תוכניית כנס כלכלת שיתוף