בקיץ הקרוב נטוס לפינלנד. נגור – ללא תשלום – במשך שבועיים בבית שיושב על אגם, בתוך יער. הכי כיפה אדומה בואכה האחים גרים (אבל בלי המכשפה והזאבים, נקווה). כמו כל חורף, כשליאור ואני מתכננים את חופשת הקיץ שלנו, אנחנו בוחרים יעד, גבי אנד דבי סטייל: פותחים מפה, מסתכלים איפה עוד לא היינו ויש אליו טיסות סבירות, וקדימה, לחפש החלפת בתים באתר home exchange.
אז הפעם היעד הנבחר היה פינלנד. שלחתי פניה לכ-70 משפחות שגרות בפינלנד הצעתי להן לעשות החלפת בתים איתנו כאן בישראל. באחד הימים אני מקבלת את התשובה הזאת:

היא צירפה כמה תמונות של הבית שלהם, אחת מהן זאת התמונה הזאת: (עכשיו, בהחלט התלבטתי איך לענות לה, כי סה"כ נעים פה באוגוסט).

מזג אוויר דומה לישראל?

בסוף סגרנו החלפה של שבועיים עם משפחה מקסימה אחרת, אבל הם לא יבואו לארץ, כי כנראה שאוגוסט בישראל זה גדול על הפינים. (הם לקחו את ה-Guest Points שלנו שאיתם הם יעשו החלפת בתים בצרפת). זה האגם שצמוד לבית שלהם

וזאת המרפסת שלהם:

רוצים לקרוא עוד על שיטת ה-Guest Points באתר Home exchange?  זה הלינק בשבילכם 

איך הפך צה"ל לארגון פורץ דרך בתחום התחבורה השיתופית ולמה זה עוזר גם לכם?

אחד מהפרוייקטים שאני מלווה בצה"ל וסוף סוף רואה אור, אחרי כשנה של עבודה: בעוד כמה חודשים יוכלו קציני/ות צה"ל להשאיר את הרכב בחניה בקריה ולנסוע ממקום למקום (תל השומר, גלילות וכו') בשאטלים שיתופיים חכמים, שיורידו רכבים מהכביש, יחסכו דלק ויספקו חווית משתמש כזו שהם עוד לא פגשו קודם במקום העבודה שלהם. אם אתם מכירים את באבל דן, אז דומה לזה.
להטמיע גישה כזו זה קשה: לגרום לאנשים להשאיר את הרכב הצמוד שלהם בצד זה קשה. לגרום להם לתת אמון במערכת היסעים דיגיטלית שתביא אותם בזמן לדיון, בלי איחורים, זה כבר ממש אתגר.
בקיצור, אחלו לנו הצלחה כי הצלחה של צה"ל בתחום, זה אומר הורדת רכבים מהכביש וחיסכון בהוצאה צה"לית על דלק. אינטרס של כולם. כאן למטה צילום מתוך ידיעות אחרונות. אם אתם רוצים לקרוא בצורה נוחה יותר, כאן תוכלו לעשות את זה.

מתוך ידיעות אחרונות – תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל

אם אתם רוצים לשמוע עוד על חדשנות שיתופית בצה"ל, לחצו כאן לפרק הרלוונטי בפודקאסט

מגמות וטרנדים מעולם הכלכלה השיתופית

המודל של wework גולש לעולמות חדשים כמו קמעונות אופנה ומסעדנות. נניח שאתם מעולים בעיצוב אופנה, תכשיטנות או כל אמנות אחרת, אבל פחות טובים בלוגיסטיקה, בניהול קופות, בניהול מלאי מק"טים, בגיוס אנשי מכירות והחיבור לאתרי סחר. מה לעשות שכל אלה נדרשים כדי לעשות קמעונות טובה, והאמנות לבדה לא מספיקה.
בשביל קמעונאים מהסוג הזה הוקם Anchor shops שהוא wework של הקמעונות (כך הם מגדירים את עצמם). החל מ-800 דולר בחודש לחנות הכי קטנה, ועד 1600 דולר בחודש לחנויות גדולות יותר, ואתם תעסקו רק באומנות שלכם. הם יעסקו בכל השאר. זאת מגמה שהולכת ומתפתחת ויושבת על תובנות של כלכלת גישה (חלק מכלכלה שיתופית).

גם בישראל יוזמה שיתופית בשם "בית הבד" שפתחו שתי בוגרות שנקר, שמיועד לכל אלה שאוהבים לעצב ולתפור, אבל לא מעוניינים בהקמת סטודיו, שכירת ציוד וכו'. אל בית הבד מגיעים מעצבים/ות ומוצאים שם חללי עבודה שיתופיים ובהם כל הציוד הנדרש להם: שולחנות גזירה, עמדות עבודה, בובות דיגום מקצועיות ומלא אווירה. החלל מושכר לפי שעה, בכרטיסייה או על בסיס חודשי, לפי הצורך. (לינק בתגובות)

אנחנו רואים את אותה מגמה גם בתחום המסעדנות: cloud kitchens שהוקמה על ידי אחד מייסדי אובר, אומרת ככה: אתם תבשלו/תעשו את אומנות המטבח שלכם, אנחנו נספק לכם את כל הלוגיסטיקה: תעשו שימוש במתחם המטבחים השיתופיים שלנו, אנחנו נגייס וננהל עבורכם את מערך השליחים, בקיצור כל החלק הפחות אומנותי של ניהול מסעדה (שעוסקת בשליחויות בלבד ללא ישיבה פיזית).

האם הסכסוך בין Airbnb למשרד התיירות ישפיע על האירווזיון? מי החברה שהכפילה את שוויה בזכות קורקינטים בתל אביב? האם הבחירות יעזרו ל-uber להיכנס לארץ? מה היו האירועים הדרמטיים של 2018 בתחום הכלכלה השיתופית ובעיקר: מה צפוי לנו ב-2019?

את הסיכום המלא תוכלו לקרוא בפרוייקט השנתי שלי ב-TheMarker (כאן בפוסט סיכום חלקי)

האופניים השיתופיים שהפכו לתופעה בכל העולם

בינואר לפני 11 חודשים בדיוק, הכריז האקונומיסט, מהעיתונים הכלכליים החשובים בעולם על "תופעה חדשה": האופניים השיתופיים שכובשים את העולם. פחות משנה לאחר מכן מדובר כבר בעובדה מוגמרת ובחלק בלתי נפרד מחייהם של מליונים רבים בעולם. הערים הגדולות בעולם המערבי נשטפו באופניים שיתופיים, נטולי עמדת עגינה. רק לסרוק, לשחרר את הגלגל ולנסוע. לשלם לפי המרחק והזמן שנסעתם, וכשסיימתם – פשוט לעדכן באפליקציה שסיימתם, וללכת.
זה התחיל בסין, ומהר מאד עשה עלייה לעולם המערבי. אם בישראל שלפני שנה הכרנו רק את תל-אופן, שכולל עמדות עגינה מסורבלות שמחייבות אותנו להגיע עד לנקודה שבה עוגנות האופניים, השנה נכנסו לכאן ofo הסינית (שהייתה הראשונה, נכנסה, ועזבה. לא בגללנו ובגלל השוק הישראלי. יותר בגללה ובגלל עניינים פנימיים של בעלות ופיננסים). גם mobike הסינית כאן. בקרוב יהיו כאן גם אופניים ירוקות של ליים. בכלל, התחום של אופניים שיתופיים קיבל תאוצה כל כך נרחבת השנה, שגם חברות כמו איקאה, רשת הסופרמקטים לידל (שפועלת באירופה) וכמובן גם uber  ו-lyft (המתחרה הגדולה של אובר) כולן החליטו להכניס יד ורגל לתחום הצומח הזה. בביקור האחרון שלי במילאנו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה: מידי בוקר מאות ואלפי אשים, גברים בחליפות, נשים בחצאיות ועקבים, ממהרים בבוקר לעבודה, יורדים מהאוטובוס או מהרכבת עולים על זוג האופניים הראשון שהם רואים פנוי, ומדוושים את הקילומטר
האחרון למשרד. כל כך נפוץ זה נהיה, שבעיר מסתובבים רכבים יעודיים שכל תפקידם הוא לטפל באופניים מקולקלים, לאסוף או לפזר אותם ברחבי העיר.

ומה ב-2019?

כעת מתמודדות העיריות עם השאלה איך למנוע את הנושא מלהפוך למטרד: אנשים משאירים את האופניים בנקודות שמפריעות להולכי רגל, באמסטרדם היו שזרקו את האופניים לתעלות, בארה"ב היו שהעלו אותם באש. כמו כל תופעה שעוברת משלב ההזנק הראשוני לתופעת המונים, גם האופניים השיתופיים נמצאות עכשיו במקום שבו הרגולציה צריכה להתערב ולמסד את התחום. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים של הערים הגדולות בעולם ב-2019, כן, גם בתל אביב, רמת גן, ירושלים, חיפה וערים נוספות בישראל.

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

Airbnb ומשרד התיירות: מרומן סוער לקרב ב-3 מערכות

2018 הייתה השנה שבה מערכת היחסית החמה והמחבקת שבין משרד התיירות הישראלי ו-Airbnb הפכה לקרב תקשורתי בינלאומי ב-3 מערכות:

מערכה ראשונה:  סוף נובמבר. איירבנב מחליטה "להקריב" את השוק הישראלי, בשל לחצים מארגון הבי.די.אס שממרר את חייה. עד אז הייתה איירבנב אורחת מאד רצויה בישראל. משרד התיירות חיבק אותה, וסייע לה להביא לכאן תיירים, בעיקר כאלה שמחפשים פתרונות לינה שהם לא מלונות 5 כוכבים. ראשי ה-BDS מאד לא אוהבים את החיבוק הדדי הזה. הם דורשים שאיירבנב תפסיק לעבוד בשטחים, ולא תאפשר לישראלים להשכיר את הנכסים שלהם שם. איירבנב, שקצת נמאס לה מההצקות של ראשי החרם (הם מחכים לבכירי האתר עם שלטים והפגנות לכל מקום אליו מגיע, שולחים בכירים מתוך ומחוץ למערכת להפעיל עליו לחצים וכו') מחליטה שהסיכה הקטנה על המפה בים התיכון, שנקראת ישראל, לא מספיק חשובה.
היא מודיעה, חד צדדית וללא כל התראה, שלא תאפשר יותר לבעלי בתים מחוץ לקו הירוק להעלות את הדירות שלהם להשכרה קצרת טווח באתר.

מערכה שניה: בכירי איירבנב מגלים שאין קשר בין גודלה של הסיכה הקטנה על המפה ובין רמת ההשפעה שלה בעולם: יהדות העולם הימנית נזעקת להגן על כבודנו. סנאטורים אמריקאים מתחילים להפעיל לחץ על איירבנב לחזור בה. בכירים בעלי השפעה במסדרונות הממשל מסתובבים בוושינגטון, ומפעילים לחצים מאסיביים על סנאטורים כאלה ואחרים. הלחץ עושה את שלו ואיירבנב מוציאה לישראל משלחת שמנסה להגיע להבנות עם שר התיירות.
מערכה 3: איירבנב מבינה שהסכסוך הישראלי-פלסטינאי קצת יותר מורכב ממה שהיה נדמה לה, והוא כולו יושב עליה עכשיו. מה שהיא לא תעשה, זה כנראה יגמר לא טוב ויהיו להחלטה השלכות גלובליות. המשלחת הבכירה של סמנכ"לים שמגיעה לארץ נפגשת עם השר לוין ואנשיו. לאחר פגישות ארוכות, כשנראה לכאורה שהדברים באים על פתרונם, ניצת הסכסוך שוב. הפעם, משרד התיירות היה זה שעשה את הצעד הראשון: הוא הוציא הודעה לתקשורת שהאיירבנב התקפלה וחוזרת בה מההכרזה. באיירבנב מאד לא אהבו את ההודעה הזו, וזו הודיעה בתגובה שטרם התקבלה כל החלטה וכי כל האפשרויות פתוחות לעת עתה.

ומה ב-2019?

מערכה רביעית תצא לדרך עם תחילת השנה החדשה. כל זה, כשהאירווזיון ברקע, אירוע שמבחינת AIRBNB וגם תושבי תל אביב ותושבי ערים שסביב לה, מחכים לו בכיליון עיניים, כהזדמנות לייצר לעצמם הכנסות רבות נוספות מהנדל"ן הקיים שלהם. זה, לצד מארגני האירווזיון עצמו שבנו על איירבנב כעל זירת פתרונות לינה שתארח את האלפים שמגיעים. גם רשות המיסים לא טומנת ידה בצלחת וסוגיית המיסוי של איירבנב בישראל צפה והתחדדה – במקרה או שלא במקרה – על רקע המשבר.

כך הפכה תל אביב לבירת הקורקינטים החשמליים השיתופיים של העולם

אם 2015-2016 היו שנות ה-Uber וה-Airbnb,  שנת  2017 הייתה שנת התבססות משרדי ה- we  work והאופניים השיתופיים, אז שנת 2018 הייתה ללא ספק שנת הקורקינטים החשמליים השיתופיים. Bird  האמריקאית, הראשונה שהחלה לעשות קורקינטים חשמליים שיתופיים, היא החברה בעלת קצב הצמיחה הכי גבוה בעולם כיום. היא שווה 2 מיליארד דולר והיא רק בת שנה וחודשיים. לפני ארבעה חודשים בלבד היא הייתה שווה "רק" מיליארד דולר. אם אתם תל אביביים או רמת גנים, בטח כבר פגשתם אותה. אם עדין לא, זה רק עניין של זמן. גרים בעיר גדולה אחרת? יש סיכוי לא רע שתפגשו אותה בקרוב גם אצלכם.

כמו באופניים שיתופיים, גם בבירד – כמו אצל המתחרות שלה – המודל זהה: מצאו קורקינט פנוי ברחוב, התניעו אותו באמצעות האפלקיציה, שלמו לפי זמן שימוש (נסיעה של רבע שעה תעלה לכם 12.5 שקלים. 5 שקלים בהשכרת הקורקינט +חצי שקל לכל דקה). בסיום הניחו אותו במקום כלשהוא. מישהו אחר כבר יבוא לעשות בו שימוש.

תל אביב נבחרה להיות אחת משתי ערים ראשונות בעולם שבירד פועלת בה, מחוץ לארה"ב, לצד פאריס. הפיילוט היה כל כך מוצלח שמיד אחריו קרו שני דברים: 1. בירד יצאה לערים רבות נוספות בעולם. 2. שווי החברה הכפיל את עצמו.

למה תל אביב? כי אנחנו שוק חריג בעולם בכל הקשור לקורקינטים חשמליים. קצב האימוץ של התל אביביים את הכלי הזה הוא חסר תקדים במונחים בינלאומיים; מזג האוויר שלנו מאפשר רכיבה רוב חודשי השנה ובעיקר, התחבורה הציבורית פה במצב כל כך קשה, שכל פיתרון חלופי, זמין, נייד וזול (יחסית למונית), מתקבל כאן באהבה גדולה.

אחד הנתונים המפתיעים שחושף יניב ריבלין מנכ"ל בירד ישראל הוא מי ומתי משתמשים בכליו: "30% מהנסיעות כאן הן נסיעות בשעות עיסקיות – 8-9 בבוקר ו-6-7 בערב. זה אומר שזה הפך לאלטרנטיבה לאנשים עובדים, שמשאירים את הרכבים בבית", אומר ריבלין. "אחד מכל 10 תל אביבים כבר עשה שימוש בבירד", הוא אומר ורובם לא תיירים או מחפשי תנועת פנאי אקראית בשבת בבוקר.

למעשה, תל אביב הפכה לזירה כל כך חמה בתחום הקורקינטים החשמליים השיתופיים, שהוול סטריט ג'ורנל הקדיש לה בתחילת דצמבר 2018 כתבה שלמה בנושא.

אז מה קצב הצמיחה של בירד וכמה הוא מהיר? קחו את אובר למשל: בשנה הראשונה שלה נעשו בה פחות מ-1 מיליון נסיעות. כמה נסיעות נעשו בבירד בשנה הראשונה? מעל 10 מיליון, של 2.1 מיליון משתמשים רשומים. פי עשר מאובר.

ומה ב-2019?

השנה יצוצו הרבה מאד קורקינטנים במרחב העירוני הישראלי והעולמי. אם ב-2018 נכנסו לישראל כמה מאות קורקינטים כאלה, בשבועות הקרובים תצטרף lime המתחרה הכי גדולה של בירד, והשמועות אומרות שחברה שלישית גם היא בדרך. זה אומר עוד הרבה קורקינטים חשמליים בעוד ערים בארץ. ושוב, כמו בתחום האופניים החשמליים, הגידול המואץ יביא עימו סוגיות רגולציה: האם האנשים שמטעינים עבור החברות
הללו את הקורקינטים בלילות (חשמל שיתופי בתשלום) משלמים מס? האם תהיה חובת חבישת קסדה על המכשירים הללו, חוק שיהרוג את הספונטאניות של השימוש בהם (כי מי מסתובב עם קסדה לשימוש אקראי?) ומה יעשו העיריות אם זה יהפוך למטרד סביבתי? את השאלות האלה שואלות את עצמן לא רק תל אביב ורמת גן היום אלא מרבית הערים הגדולות בעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיכום. לסיכום השנה כולו ולתחזיות 2019 כפי שפורסם ב- TheMarker, הקליקו כאן

בעוד כמה ימים נטוס לקנדה למה שיהיה – אני מקווה – טיול משפחתי מגניב בן 3 שבועות, אבל גם חודש לימודי עבורי, שיתחיל בסימן שאלה (מותח למדי) לגבי איפה נגור. את סיפור החלפות הבתים הקודמות שלנו אתם כבר מכירים. (לינק להחלפה בבוסטון) הפעם אנחנו עולים מדרגה. אנחנו לא מחליפים בתים סימולטנית עם משפחה שתבוא לגור אצלנו, אלא מקבלים בית במרכז טורונטו. ללא תשלום, ממשפחה זרה, למשך 3 שבועות. (בתמונה – הבית שלהם)
איך זה קרה העניין הזה? לא מדובר בבית של חברים, למעשה אנחנו לא מכירים אותם. זאת אומרת, אנחנו מכירים אותם מעט. "פגשנו" אותם בסקייפ כמה פעמים. הם נותנים לנו את ביתם תמורת בלון. בלון וירטואלי שאנחנו נתנו להם, כחלק משיטת התשלום באתר homexchange.com. הם עצמם לקחו את הבלון שלנו, ונתנו אותו למשפחה בציריך שם הם יבלו את הקיץ כשאנחנו נגור בבית שלהם. שווי העסקה הסיבובית הזו – 20 אלף שקל. (זה מה שהיינו משלמים על 20 יום לינה בטורונטו)

עד היום היינו עושים החלפה סימולטנית (הם באים אלינו ואנחנו אליהם בו זמנית) ואני הייתי רגועה, כי זה – אני כבר יודעת שעובד. אבל כעת יש בפנינו סיטואציה, איך נאמר, טיפל'ה מטרידה. כי מה מונע מהם לדפוק לנו ברז? להחליט ברגע האחרון שהם לא רוצים? הם הרי לא קנו כרטיס טיסה לישראל שהם תקועים איתו עכשיו. אם נשים רגע את החששות בצד, הם נראים אמינים וסה"כ אחלה בני אדם. נקווה שהכל ילך חלק (:
עכשיו לגבי הטיול המשפחתי. אני מקווה מאד מאד (מאד!) שלא אחזור מעולפת מעייפות מטיול עם 3 ילדים: אחת בת 15, טינאייג'רית שעלולה להיות נוהמת ורוטנת לפרקים, אחד בן 11 עוד מעט, מכור לפורטנייט שיעבור גמילה קשה במיוחד, והאחרון, בן 7 שלכו תנסו להעביר איתו ג'ט לג, כי כשהילד הזה נחוש לישון – הוא נחוש. בקיצור, השארו עימנו, אעדכן תוך כדי תנועה.
קנדה בכלל, וטורונטו בפרט נחשבות למקומות שבהן הכלכלה השיתופית פורחת. נתחיל מזה שטורונטו מושתתת רבות על נסיעות שיתופיות. כאן בלינק תוכלו לקרוא כתבה עדכנית וסופר מרתקת על איך האנשים בטורונטו הסבו חלק ניכר מהתחבורה שלהם לנסיעות משותפות במגוון אפשרויות וגירסאות.
כשאהיה שם אקפוץ לבקר בספריית הציוד שלהם, שנחשבת בעולם לאחד ממקרי הבוחן המעניינים: עיריית טורונטו הקימה ספרייה. כמו לספרים, רק לציוד. זה קיים גם בתל אביב (בפלורנטין) ובעוד ערים בעולם. אבל בטורונטו – כך סיפרו לי – זה נחשב להצלחה אדירה. מעל ל-5000 פריטים שתוכלו לשכור לשימוש נקודתי, במחיר סמלי. החל ממדפסות תלת מימד, דרך מקדחות, כיסאות פלסטיק, מחצלות, מיחמי מים, ועד מגלשי שלג מיוחדים. המספרים: 5200 איש מנויים שמשלמים 55 דולר קנדי דמי מנוי לשנה. הם השכירו פריטים מעל ל-70 אלף פעם בשנה האחרונה. בקיצור, שילוב של עבודה ופלז'ר. (עד כמה שאפשר לקרוא לשלושת הילדים שלנו פלז'ר, כן?)

טסים לחו"ל? כבר סגרתם מלון/איירבנב, שכרתם רכב? בפעם הבאה קחו בחשבון את turo.com, האיירבנב של הרכבים להשכרה: לקחת רכב של אנשים פרטיים שמעמידים את הרכב שלהם להשכרה.

עכשיו, תגידו לעצמכם – מי אלה האנשים שמוכנים לתת לזרים לנסוע ברכב שלהם? כמו ב-Airbnb חלק מהרכבים הם אכן פרטיים, של אנשים שטסו לחו"ל והעמידו את הרכב שלהם להשכרה, כדי לכסות חלק מעלויות הטיול שלהם. אבל האנשים היותר מעניינים הם האנשים שהפכו את עצמם למיני-סוכנויות להשכרת רכב. הם מחזיקים ב-3-4 רכבים, ומשכירים אותם שוב ושוב לתיירים. סיבה רצינית לאוויס, הרץ ואחרות להתחיל לדאוג.

האתר בנוי בדיוק כמו שבנויים כל אתרי הכלכלה השיתופית: יש מחיר, יש תמונה של הרכב, תמונה של בעל הרכב, דירוגים שנתנו אנשים קודמים ששכרו את הרכב, חוות דעת וביקורות.

המחירים: חלקם ממש שווים, רכבים סבבה ב-40-50 דולר ליום. הרוב באיזור ה-100 דולר ליום. ויש כמובן גם 500-600 דולר ליום לרכבים המטורפים יותר. שוטטות באתר יכולה להביא אחלה מציאות מעניינות.

ביטוח: כמו בחברות השכרות רכב. אתם משלמים ביטוח לפי יום לפי התוכנית שאתם בוחרים.

שירות לקוחות: בניגוד לאיירבנב שאחת הטענות העיקריות נגדה היא שאין לה שירות לקוחות זמין ונוח, במקרה הזה נראה ש-Turo הפיקו לקחים ומציעים שירות לקוחות טלפוני מאוייש 24/7.

יש כמה פיצ'רים מגניבים שלא תוכלו לקבל בחברות השכרת רכבים, כמו למשל: אתם רואים את התמונה האמיתית של הרכב שאותו תשכרו. זה בניגוד ל"קבוצת רכבים" שאין לכם מושג ירוק מה תקבלו בה בחברות השכרת רכבים וכמובן  הביקורות האישיות על בעל הרכב, הרכב והשירות שנתן מאד עוזרות לקבל החלטות.

חסרונות: זאת לא סוכנות השכרת ותיקה, ובהחלט ניתן לראות באתר סיטואציות מאד לא נעימות שבהן בעל הרכב ביטל את ההשכרה מיוזמתו כמה ימים לפני הטיול. זה מיזם לא מאד ותיק, ואין ספק שיתעוררו עוד תקלות בדרך. אבל מה שמעניין כאן זה השקיפות, האתר מעלה הודעה אוטומטית על הביטול שהגיע מצד בעל הרכב וזה "מלכלך" לו את גיליון ההשכרות החיובי, חשוף לכל.

איסוף הרכב: נקודה מהותית שיכולה להיות חיסרון משמעותי היא נקודת האיסוף של הרכב. לסוכנויות הרכבים יש הרי סניפים בכל שדות התעופה הגדולים ובמרכזי הערים. ב-Turo מצאו פתרון כזה: בעל הרכב יביא את הרכב לשדה התעופה/מקום המפגש. חלקם מבקשים דמי הובלה לרכב (בסכומים של 10-80 דולר) חלקם נותנים את זה כשירות חינמי למי שלוקח יותר ממספר ימי שכירות מסויימים או מעל סכום מסויים.

זמינות: זה די ברור שמדובר באתר בתחילת דרכו. הם עובדים בארה"ב בלבד בשלב זה. אבל במרכזי הערים הגדולות יש להם היצע די מרשים: כ-200 רכבים בלוס אנג'לס, כ-400 רכבים באיזור ניו יורק, כ-300 רכבים בסן פרנסיסקו.

השוס: אוהבי הרכבים, אלה שנהיגה בחול היא חלק מהכיף שלהם, יכולים להחליט שהם מפנקים את עצמם ומשפחתם ביומיים-שלושה של נהיגה על פרארי (בסכום לא פעוט בכלל של 295 דולר ליום) בואו נגיד שלמשפחה שלי זה פחות מתאים, וגם – לא הכי נעים לי מבעל האוטו, שיקבל חזרה פרארי במילוי במבה. 

מרצדס שנת 2017, C קלאס, בסכום די מטורף של 197 דולר ליום.

או שתמיד תוכלו להחליט שפורשה הוא הרכב בשבילכם. עם הוצאה פעוטה של 295 דולר ליום.

בפוסט הבא: בדיוק כזה, אבל ליאכטות (: