ארכיון פוסטים:

שיתוף רכבים  

כלכלה שיתופית: תל אביב – הבירה עולמית של Bird וכאב הראש של Airbnb. איך תיראה השנה הבאה?

האם הסכסוך בין Airbnb למשרד התיירות ישפיע על האירווזיון? מי החברה שהכפילה את שוויה בזכות קורקינטים בתל אביב? האם הבחירות יעזרו ל-uber להיכנס לארץ? מה היו האירועים הדרמטיים של 2018 בתחום הכלכלה השיתופית ובעיקר: מה צפוי לנו ב-2019?

את הסיכום המלא תוכלו לקרוא בפרוייקט השנתי שלי ב-TheMarker (כאן בפוסט סיכום חלקי)

 

האופניים השיתופיים שהפכו לתופעה בכל העולם

בינואר לפני 11 חודשים בדיוק, הכריז האקונומיסט, מהעיתונים הכלכליים החשובים בעולם על "תופעה חדשה": האופניים השיתופיים שכובשים את העולם. פחות משנה לאחר מכן מדובר כבר בעובדה מוגמרת ובחלק בלתי נפרד מחייהם של מליונים רבים בעולם. הערים הגדולות בעולם המערבי נשטפו באופניים שיתופיים, נטולי עמדת עגינה. רק לסרוק, לשחרר את הגלגל ולנסוע. לשלם לפי המרחק והזמן שנסעתם, וכשסיימתם – פשוט לעדכן באפליקציה שסיימתם, וללכת.
זה התחיל בסין, ומהר מאד עשה עלייה לעולם המערבי. אם בישראל שלפני שנה הכרנו רק את תל-אופן, שכולל עמדות עגינה מסורבלות שמחייבות אותנו להגיע עד לנקודה שבה עוגנות האופניים, השנה נכנסו לכאן ofo הסינית (שהייתה הראשונה, נכנסה, ועזבה. לא בגללנו ובגלל השוק הישראלי. יותר בגללה ובגלל עניינים פנימיים של בעלות ופיננסים). גם mobike הסינית כאן. בקרוב יהיו כאן גם אופניים ירוקות של ליים. בכלל, התחום של אופניים שיתופיים קיבל תאוצה כל כך נרחבת השנה, שגם חברות כמו איקאה, רשת הסופרמקטים לידל (שפועלת באירופה) וכמובן גם uber  ו-lyft (המתחרה הגדולה של אובר) כולן החליטו להכניס יד ורגל לתחום הצומח הזה. בביקור האחרון שלי במילאנו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה: מידי בוקר מאות ואלפי אשים, גברים בחליפות, נשים בחצאיות ועקבים, ממהרים בבוקר לעבודה, יורדים מהאוטובוס או מהרכבת עולים על זוג האופניים הראשון שהם רואים פנוי, ומדוושים את הקילומטר
האחרון למשרד. כל כך נפוץ זה נהיה, שבעיר מסתובבים רכבים יעודיים שכל תפקידם הוא לטפל באופניים מקולקלים, לאסוף או לפזר אותם ברחבי העיר.

ומה ב-2019?

כעת מתמודדות העיריות עם השאלה איך למנוע את הנושא מלהפוך למטרד: אנשים משאירים את האופניים בנקודות שמפריעות להולכי רגל, באמסטרדם היו שזרקו את האופניים לתעלות, בארה"ב היו שהעלו אותם באש. כמו כל תופעה שעוברת משלב ההזנק הראשוני לתופעת המונים, גם האופניים השיתופיים נמצאות עכשיו במקום שבו הרגולציה צריכה להתערב ולמסד את התחום. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים של הערים הגדולות בעולם ב-2019, כן, גם בתל אביב, רמת גן, ירושלים, חיפה וערים נוספות בישראל.

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

Airbnb ומשרד התיירות: מרומן סוער לקרב ב-3 מערכות

2018 הייתה השנה שבה מערכת היחסית החמה והמחבקת שבין משרד התיירות הישראלי ו-Airbnb הפכה לקרב תקשורתי בינלאומי ב-3 מערכות:

מערכה ראשונה:  סוף נובמבר. איירבנב מחליטה "להקריב" את השוק הישראלי, בשל לחצים מארגון הבי.די.אס שממרר את חייה. עד אז הייתה איירבנב אורחת מאד רצויה בישראל. משרד התיירות חיבק אותה, וסייע לה להביא לכאן תיירים, בעיקר כאלה שמחפשים פתרונות לינה שהם לא מלונות 5 כוכבים. ראשי ה-BDS מאד לא אוהבים את החיבוק הדדי הזה. הם דורשים שאיירבנב תפסיק לעבוד בשטחים, ולא תאפשר לישראלים להשכיר את הנכסים שלהם שם. איירבנב, שקצת נמאס לה מההצקות של ראשי החרם (הם מחכים לבכירי האתר עם שלטים והפגנות לכל מקום אליו מגיע, שולחים בכירים מתוך ומחוץ למערכת להפעיל עליו לחצים וכו') מחליטה שהסיכה הקטנה על המפה בים התיכון, שנקראת ישראל, לא מספיק חשובה.
היא מודיעה, חד צדדית וללא כל התראה, שלא תאפשר יותר לבעלי בתים מחוץ לקו הירוק להעלות את הדירות שלהם להשכרה קצרת טווח באתר.

מערכה שניה: בכירי איירבנב מגלים שאין קשר בין גודלה של הסיכה הקטנה על המפה ובין רמת ההשפעה שלה בעולם: יהדות העולם הימנית נזעקת להגן על כבודנו. סנאטורים אמריקאים מתחילים להפעיל לחץ על איירבנב לחזור בה. בכירים בעלי השפעה במסדרונות הממשל מסתובבים בוושינגטון, ומפעילים לחצים מאסיביים על סנאטורים כאלה ואחרים. הלחץ עושה את שלו ואיירבנב מוציאה לישראל משלחת שמנסה להגיע להבנות עם שר התיירות.
מערכה 3: איירבנב מבינה שהסכסוך הישראלי-פלסטינאי קצת יותר מורכב ממה שהיה נדמה לה, והוא כולו יושב עליה עכשיו. מה שהיא לא תעשה, זה כנראה יגמר לא טוב ויהיו להחלטה השלכות גלובליות. המשלחת הבכירה של סמנכ"לים שמגיעה לארץ נפגשת עם השר לוין ואנשיו. לאחר פגישות ארוכות, כשנראה לכאורה שהדברים באים על פתרונם, ניצת הסכסוך שוב. הפעם, משרד התיירות היה זה שעשה את הצעד הראשון: הוא הוציא הודעה לתקשורת שהאיירבנב התקפלה וחוזרת בה מההכרזה. באיירבנב מאד לא אהבו את ההודעה הזו, וזו הודיעה בתגובה שטרם התקבלה כל החלטה וכי כל האפשרויות פתוחות לעת עתה.

ומה ב-2019?

מערכה רביעית תצא לדרך עם תחילת השנה החדשה. כל זה, כשהאירווזיון ברקע, אירוע שמבחינת AIRBNB וגם תושבי תל אביב ותושבי ערים שסביב לה, מחכים לו בכיליון עיניים, כהזדמנות לייצר לעצמם הכנסות רבות נוספות מהנדל"ן הקיים שלהם. זה, לצד מארגני האירווזיון עצמו שבנו על איירבנב כעל זירת פתרונות לינה שתארח את האלפים שמגיעים. גם רשות המיסים לא טומנת ידה בצלחת וסוגיית המיסוי של איירבנב בישראל צפה והתחדדה – במקרה או שלא במקרה – על רקע המשבר.

 

כך הפכה תל אביב לבירת הקורקינטים החשמליים השיתופיים של העולם

אם 2015-2016 היו שנות ה-Uber וה-Airbnb,  שנת  2017 הייתה שנת התבססות משרדי ה- we  work והאופניים השיתופיים, אז שנת 2018 הייתה ללא ספק שנת הקורקינטים החשמליים השיתופיים. Bird  האמריקאית, הראשונה שהחלה לעשות קורקינטים חשמליים שיתופיים, היא החברה בעלת קצב הצמיחה הכי גבוה בעולם כיום. היא שווה 2 מיליארד דולר והיא רק בת שנה וחודשיים. לפני ארבעה חודשים בלבד היא הייתה שווה "רק" מיליארד דולר. אם אתם תל אביביים או רמת גנים, בטח כבר פגשתם אותה. אם עדין לא, זה רק עניין של זמן. גרים בעיר גדולה אחרת? יש סיכוי לא רע שתפגשו אותה בקרוב גם אצלכם.

כמו באופניים שיתופיים, גם בבירד – כמו אצל המתחרות שלה – המודל זהה: מצאו קורקינט פנוי ברחוב, התניעו אותו באמצעות האפלקיציה, שלמו לפי זמן שימוש (נסיעה של רבע שעה תעלה לכם 12.5 שקלים. 5 שקלים בהשכרת הקורקינט +חצי שקל לכל דקה). בסיום הניחו אותו במקום כלשהוא. מישהו אחר כבר יבוא לעשות בו שימוש.

תל אביב נבחרה להיות אחת משתי ערים ראשונות בעולם שבירד פועלת בה, מחוץ לארה"ב, לצד פאריס. הפיילוט היה כל כך מוצלח שמיד אחריו קרו שני דברים: 1. בירד יצאה לערים רבות נוספות בעולם. 2. שווי החברה הכפיל את עצמו.

למה תל אביב? כי אנחנו שוק חריג בעולם בכל הקשור לקורקינטים חשמליים. קצב האימוץ של התל אביביים את הכלי הזה הוא חסר תקדים במונחים בינלאומיים; מזג האוויר שלנו מאפשר רכיבה רוב חודשי השנה ובעיקר, התחבורה הציבורית פה במצב כל כך קשה, שכל פיתרון חלופי, זמין, נייד וזול (יחסית למונית), מתקבל כאן באהבה גדולה.

אחד הנתונים המפתיעים שחושף יניב ריבלין מנכ"ל בירד ישראל הוא מי ומתי משתמשים בכליו: "30% מהנסיעות כאן הן נסיעות בשעות עיסקיות – 8-9 בבוקר ו-6-7 בערב. זה אומר שזה הפך לאלטרנטיבה לאנשים עובדים, שמשאירים את הרכבים בבית", אומר ריבלין. "אחד מכל 10 תל אביבים כבר עשה שימוש בבירד", הוא אומר ורובם לא תיירים או מחפשי תנועת פנאי אקראית בשבת בבוקר.

למעשה, תל אביב הפכה לזירה כל כך חמה בתחום הקורקינטים החשמליים השיתופיים, שהוול סטריט ג'ורנל הקדיש לה בתחילת דצמבר 2018 כתבה שלמה בנושא.

אז מה קצב הצמיחה של בירד וכמה הוא מהיר? קחו את אובר למשל: בשנה הראשונה שלה נעשו בה פחות מ-1 מיליון נסיעות. כמה נסיעות נעשו בבירד בשנה הראשונה? מעל 10 מיליון, של 2.1 מיליון משתמשים רשומים. פי עשר מאובר.

ומה ב-2019?

השנה יצוצו הרבה מאד קורקינטנים במרחב העירוני הישראלי והעולמי. אם ב-2018 נכנסו לישראל כמה מאות קורקינטים כאלה, בשבועות הקרובים תצטרף lime המתחרה הכי גדולה של בירד, והשמועות אומרות שחברה שלישית גם היא בדרך. זה אומר עוד הרבה קורקינטים חשמליים בעוד ערים בארץ. ושוב, כמו בתחום האופניים החשמליים, הגידול המואץ יביא עימו סוגיות רגולציה: האם האנשים שמטעינים עבור החברות
הללו את הקורקינטים בלילות (חשמל שיתופי בתשלום) משלמים מס? האם תהיה חובת חבישת קסדה על המכשירים הללו, חוק שיהרוג את הספונטאניות של השימוש בהם (כי מי מסתובב עם קסדה לשימוש אקראי?) ומה יעשו העיריות אם זה יהפוך למטרד סביבתי? את השאלות האלה שואלות את עצמן לא רק תל אביב ורמת גן היום אלא מרבית הערים הגדולות בעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיכום. לסיכום השנה כולו ולתחזיות 2019 כפי שפורסם ב- TheMarker, הקליקו כאן

בירד לבלוג

 

 

 

בדרך לטורונטו: על הבית שנקבל שם, על הניתוק מפורטנייט ועל ספריית ציוד פורחת

בעוד כמה ימים נטוס לקנדה למה שיהיה – אני מקווה – טיול משפחתי מגניב בן 3 שבועות, אבל גם חודש לימודי עבורי, שיתחיל בסימן שאלה (מותח למדי) לגבי איפה נגור. את סיפור החלפות הבתים הקודמות שלנו אתם כבר מכירים. (לינק להחלפה בבוסטון) הפעם אנחנו עולים מדרגה. אנחנו לא מחליפים בתים סימולטנית עם משפחה שתבוא לגור אצלנו, אלא מקבלים בית במרכז טורונטו. ללא תשלום, ממשפחה זרה, למשך 3 שבועות. (בתמונה – הבית שלהם)
איך זה קרה העניין הזה? לא מדובר בבית של חברים, למעשה אנחנו לא מכירים אותם. זאת אומרת, אנחנו מכירים אותם מעט. "פגשנו" אותם בסקייפ כמה פעמים. הם נותנים לנו את ביתם תמורת בלון. בלון וירטואלי שאנחנו נתנו להם, כחלק משיטת התשלום באתר homexchange.com. הם עצמם לקחו את הבלון שלנו, ונתנו אותו למשפחה בציריך שם הם יבלו את הקיץ כשאנחנו נגור בבית שלהם. שווי העסקה הסיבובית הזו – 20 אלף שקל. (זה מה שהיינו משלמים על 20 יום לינה בטורונטו)

הבית שנקבל בטורונטו

עד היום היינו עושים החלפה סימולטנית (הם באים אלינו ואנחנו אליהם בו זמנית) ואני הייתי רגועה, כי זה – אני כבר יודעת שעובד. אבל כעת יש בפנינו סיטואציה, איך נאמר, טיפל'ה מטרידה. כי מה מונע מהם לדפוק לנו ברז? להחליט ברגע האחרון שהם לא רוצים? הם הרי לא קנו כרטיס טיסה לישראל שהם תקועים איתו עכשיו. אם נשים רגע את החששות בצד, הם נראים אמינים וסה"כ אחלה בני אדם. נקווה שהכל ילך חלק (:
עכשיו לגבי הטיול המשפחתי. אני מקווה מאד מאד (מאד!) שלא אחזור מעולפת מעייפות מטיול עם 3 ילדים: אחת בת 15, טינאייג'רית שעלולה להיות נוהמת ורוטנת לפרקים, אחד בן 11 עוד מעט, מכור לפורטנייט שיעבור גמילה קשה במיוחד, והאחרון, בן 7 שלכו תנסו להעביר איתו ג'ט לג, כי כשהילד הזה נחוש לישון – הוא נחוש. בקיצור, השארו עימנו, אעדכן תוך כדי תנועה.
קנדה בכלל, וטורונטו בפרט נחשבות למקומות שבהן הכלכלה השיתופית פורחת. נתחיל מזה שטורונטו מושתתת רבות על נסיעות שיתופיות. כאן בלינק תוכלו לקרוא כתבה עדכנית וסופר מרתקת על איך האנשים בטורונטו הסבו חלק ניכר מהתחבורה שלהם לנסיעות משותפות במגוון אפשרויות וגירסאות.
כשאהיה שם אקפוץ לבקר בספריית הציוד שלהם, שנחשבת בעולם לאחד ממקרי הבוחן המעניינים: עיריית טורונטו הקימה ספרייה. כמו לספרים, רק לציוד. זה קיים גם בתל אביב (בפלורנטין) ובעוד ערים בעולם. אבל בטורונטו – כך סיפרו לי – זה נחשב להצלחה אדירה. מעל ל-5000 פריטים שתוכלו לשכור לשימוש נקודתי, במחיר סמלי. החל ממדפסות תלת מימד, דרך מקדחות, כיסאות פלסטיק, מחצלות, מיחמי מים, ועד מגלשי שלג מיוחדים. המספרים: 5200 איש מנויים שמשלמים 55 דולר קנדי דמי מנוי לשנה. הם השכירו פריטים מעל ל-70 אלף פעם בשנה האחרונה. בקיצור, שילוב של עבודה ופלז'ר. (עד כמה שאפשר לקרוא לשלושת הילדים שלנו פלז'ר, כן?)

טסים לחו"ל? למה שלא תקחו לכם פורשה או יגואר במקום עוד השכרת רכב שגרתית

טסים לחו"ל? כבר סגרתם מלון/איירבנב, שכרתם רכב? בפעם הבאה קחו בחשבון את turo.com, האיירבנב של הרכבים להשכרה: לקחת רכב של אנשים פרטיים שמעמידים את הרכב שלהם להשכרה.

עכשיו, תגידו לעצמכם – מי אלה האנשים שמוכנים לתת לזרים לנסוע ברכב שלהם? כמו ב-Airbnb חלק מהרכבים הם אכן פרטיים, של אנשים שטסו לחו"ל והעמידו את הרכב שלהם להשכרה, כדי לכסות חלק מעלויות הטיול שלהם. אבל האנשים היותר מעניינים הם האנשים שהפכו את עצמם למיני-סוכנויות להשכרת רכב. הם מחזיקים ב-3-4 רכבים, ומשכירים אותם שוב ושוב לתיירים. סיבה רצינית לאוויס, הרץ ואחרות להתחיל לדאוג.

האתר בנוי בדיוק כמו שבנויים כל אתרי הכלכלה השיתופית: יש מחיר, יש תמונה של הרכב, תמונה של בעל הרכב, דירוגים שנתנו אנשים קודמים ששכרו את הרכב, חוות דעת וביקורות.

המחירים: חלקם ממש שווים, רכבים סבבה ב-40-50 דולר ליום. הרוב באיזור ה-100 דולר ליום. ויש כמובן גם 500-600 דולר ליום לרכבים המטורפים יותר. שוטטות באתר יכולה להביא אחלה מציאות מעניינות.

ביטוח: כמו בחברות השכרות רכב. אתם משלמים ביטוח לפי יום לפי התוכנית שאתם בוחרים.

שירות לקוחות: בניגוד לאיירבנב שאחת הטענות העיקריות נגדה היא שאין לה שירות לקוחות זמין ונוח, במקרה הזה נראה ש-Turo הפיקו לקחים ומציעים שירות לקוחות טלפוני מאוייש 24/7.

יש כמה פיצ'רים מגניבים שלא תוכלו לקבל בחברות השכרת רכבים, כמו למשל: אתם רואים את התמונה האמיתית של הרכב שאותו תשכרו. זה בניגוד ל"קבוצת רכבים" שאין לכם מושג ירוק מה תקבלו בה בחברות השכרת רכבים וכמובן  הביקורות האישיות על בעל הרכב, הרכב והשירות שנתן מאד עוזרות לקבל החלטות.

verified-photo

חסרונות: זאת לא סוכנות השכרת ותיקה, ובהחלט ניתן לראות באתר סיטואציות מאד לא נעימות שבהן בעל הרכב ביטל את ההשכרה מיוזמתו כמה ימים לפני הטיול. זה מיזם לא מאד ותיק, ואין ספק שיתעוררו עוד תקלות בדרך. אבל מה שמעניין כאן זה השקיפות, האתר מעלה הודעה אוטומטית על הביטול שהגיע מצד בעל הרכב וזה "מלכלך" לו את גיליון ההשכרות החיובי, חשוף לכל.

איסוף הרכב: נקודה מהותית שיכולה להיות חיסרון משמעותי היא נקודת האיסוף של הרכב. לסוכנויות הרכבים יש הרי סניפים בכל שדות התעופה הגדולים ובמרכזי הערים. ב-Turo מצאו פתרון כזה: בעל הרכב יביא את הרכב לשדה התעופה/מקום המפגש. חלקם מבקשים דמי הובלה לרכב (בסכומים של 10-80 דולר) חלקם נותנים את זה כשירות חינמי למי שלוקח יותר ממספר ימי שכירות מסויימים או מעל סכום מסויים.

זמינות: זה די ברור שמדובר באתר בתחילת דרכו. הם עובדים בארה"ב בלבד בשלב זה. אבל במרכזי הערים הגדולות יש להם היצע די מרשים: כ-200 רכבים בלוס אנג'לס, כ-400 רכבים באיזור ניו יורק, כ-300 רכבים בסן פרנסיסקו.

השוס: אוהבי הרכבים, אלה שנהיגה בחול היא חלק מהכיף שלהם, יכולים להחליט שהם מפנקים את עצמם ומשפחתם ביומיים-שלושה של נהיגה על פרארי (בסכום לא פעוט בכלל של 295 דולר ליום) בואו נגיד שלמשפחה שלי זה פחות מתאים, וגם – לא הכי נעים לי מבעל האוטו, שיקבל חזרה פרארי במילוי במבה. יגואר

מרצדס שנת 2017, C קלאס, בסכום די מטורף של 197 דולר ליום.

מרצדס%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%94-2015או שתמיד תוכלו להחליט שפורשה הוא הרכב בשבילכם. עם הוצאה פעוטה של 295 דולר ליום.

בפוסט הבא: בדיוק כזה, אבל ליאכטות (:

19 שקל מגבעתיים לת"א. התחבורה השיתופית מאיצה והיא עולה חצי ממונית

שר התחבורה הודיע שהוא מתנגד, ועד נהגי המוניות אמרו ש"על גופתם תהיה פה תחבורה שיתופית" – אבל זה קורה ומסתבר שלא מעט. נסיעות פרטיות, הכי קרוב למונית שיש, בעלויות של 40%-50% פחות מעלות נסיעה זהה במונית.

תחת ההגדרות "ניסוי" או "השתתפות בעלויות הנסיעה" מנהלות בישראל uber, moovit ו-waze פעילות שיתוף נסיעות, שבהן נהגים פרטיים, שאינם נהגי מוניות, לוקחים נוסעים ממקום למקום תמורת תשלום.

בהרצאות שלי אני מדברת לא מעט על השינוי האדיר שהכניס התחום הזה בעולם התחבורה, על היתרונות והחסרונות הרבים שהוא מביא איתו. עד לפני כמה שבועות, כשהייתי שואלת מי נסע ב-uber בנסיעה שיתופית, מעטים היו מרימים את היד וזו אף פעם לא הייתה נסיעה בישראל. בשבועות האחרונים, בכל הרצאה כמעט יש כמה שמספרים שהם אוספים נוסעים, או משמשים כנהגים באחת מאפליקציות נסיעה שיתופית בישראל.

למעשה, הערכות בשוק מדברות על כך שהחברות הללו (אובר, גוגל, מוביט) מגבילות את מספר העסקאות, כדי לא להרגיז יותר מידי את משרד התחבורה, אבל בפועל – הביקוש לנסיעות כאלה עולה על ההיצע.

רוני. הוא בן 35, עצמאי, מתגורר בגבעתיים. עד לא מזמן, עיקר הנסיעות שלו בגוש דן נעשו במוניות. "בסופי שבוע עברתי לעשות שימוש נרחב ב-uber night", הוא מספר. השירות הזה פועל בימי חמישי-שישי-שבת, בין השעות 19:00 ל-2:00 לפנות בוקר. "אלו הימים והשעות שהכי קשה להשיג מונית, אבל אובר תמיד זמין לי".

מי אסף אותך עד היום?

"אספו אותי כל מיני נהגים: הכי מעניין היה בחור שהוא מתכנת במקצועו, מרוויח יופי של כסף בהיי טק, אבל סיפר שהוא תקוע כל השבוע מול מסך, וזאת הדרך שלו לפגוש אנשים מעניינים ולהרוויח עוד כסך על הדרך. היה גם מתווך דירות, שסיפר לי שהנסיעות באובר עוזרות לו לממן את הביטוח של הרכב; היה בחור נחמד שקבע עם חברים בתל אביב. הוא הגיע מוקדם יותר, והחליט להרוויח כסף בתחילת הערב".

אתה שואל אותם כמה כסף יוצא להם מזה בערב?

"כן, בממוצע הם מרוויחים 450-500 שקל בערב כזה. הם מספרים שאובר מעבירה להם את הכסף בתוך שבוע".

כמה משלם רוני על הנסיעות?

"נסיעה מדרום תל אביב למרכז גבעתיים, בשישי בערב, עלתה לי 19 שקל. נסיעה מקבילה במונית הייתה עולה לי לפחות 40 שקל. נסיעה מגבעתיים למרכז תל אביב. נסיעה ממרכז תל אביב לגבעתיים עלתה לי 25 שקל. נסיעה במונית הייתה עולה לי לפחות 50 שקלים".

כאמור, uber לא לבד בסיפור הזה. ווייז, של גוגל, הכניסה את האופציה לקבל או להציע נסיעה שיתופית לעמוד הבית של האפליקציה שלה, והיא מעודדת את הנהגים לנסוע אחד עם השני תמורת תשלום. מוביט מקפיצה הודעה לנוסעים רבים שמבקשים לנסוע באוטובוס, מציעה להם תחבורה שיתופית זולה. ג', שנסע כבר כמה פעמים מmoovit מספר על נסיעה חלקה, אלגוריתם שמדייק בהערכות שלו של זמנים, ואנשים מאד נחמדים שפגש בדרך. "תכלס, הם קיצרו לי בחצי את זמן ההגעה, בעלות לא גבוהה, רחוקה מאד מעלות הנסיעה במונית".

מתל אביב לגבעתיים ב-19 שקלים, ביום שישי בערב:

2

ווייז הכניסה את הנסיעות השיתופיות למסך הבית:

1

 

החלפת בתים? נסיעה עם אדם שאינך מכיר? כך בונים אמון בין זרים

אחד הנושאים הכי מסקרנים בעולם השיתוף הוא האמון. איך לעזאזל יש כאן כל כך הרבה אנשים שמוכנים לתת אמון כמעט מוחלט באנשים זרים שהם לא מכירים, אמון שהוא לפעמים הרבה יותר עמוק מאשר האמון שלהם בשכנים שלהם למשל, אנשים שהם מכירים שנים.

מדובר באנשים שמוכנים להכניס זרים לרכב הפרטי שלהם, או להיכנס עם נהג זר לרכב לנסיעה, לעיתים נסיעות ממש ארוכות. ועוד לא דיברנו על החלפות בתים (home exchange שידך מעל למיליון החלפות בתים בעולם).

מחקר שערכו חוקרים מ-NYU שפורסם אתמול, מנסה להבין מה מקורות האמון הזה. את המחקר הם ערכו על 19,000 נהגי ונוסעי חברת bla bla car. משפט וחצי על החברה הזו: היא עושה כמו-אובר בעיקר באירופה, עם הבדל אחד בולט: הנסיעות בה הן לרוב נסיעות ארוכות (של שעה ויותר) והנהגים והנוסעים מדורגים גם לפי האהבה שלהם לדבר תוך כדי הנסיעה. Bla אחד, לנוסע/נהג שרוצה שקט ו-bla bla bla לנוסע/נהגים שאוהבים לקשקש בנסיעה.

ככה נראית האפליקציה, כשחיפשתי בה נסיעה מלונדון לריימברידג' – נסיעה של כמעט שעתיים.

 

bla-bla1

ככה נראה המידע שנמסר אודות הנהג:

bla-bla

בbla-bla נותנים כמה שיותר מידע כדי לבסס אמון בין הנוסע והנהג, החל ממידע על הרכב (שלא יאסוף אתכם נהג מתחזה); מספרים לנו שהם שוחחו עם הנהג במספר שנתן ואימתו את המספר והמייל שלו; ווידאו את רמת הפעילות של עמוד הפייסבוק שלו והכי חשוב: האם סיפק את המידע האישי שהתקנון של החברה דורש. על זה מתווסף מנגנון דירוגים של מי שנסע איתו בעבר, לרבות ציונים על בטיחות הנהיגה שלו.

אז מה מסקנות המחקר שערכה NYU?

  1. 88% מהנסקרים אמרו שהם סומכים ברמה גבוהה מאד על אדם זר שיש לו פרופיל דיגיטלי רחב ופעיל, יסמכו עליו ברמה שהם סומכים על שכן או מכר קרוב.
  2. רמת האמון בין זרים מושפעת בעיקרה מממשק המשתמש של האפליקציה: ככל שהתמונה של הזר גדולה יותר, ככל שהמידע האישי עליו מובלט יותר, ככל שקל יותר להגיע מהפרופיל שלו לעמוד הפייסבוק/אינסטגרם שלו – כך רמת האמון בו תגבר.
  3. למגנון הדירוגים יש משקל משמעותי בקרב אנשים: ככל המידע על המנגון מפורט יותר (האם כל אחד יכול לדרג, או רק מי שנסע עם אותו אדם בפועל?) וככל שמנגנון הדירוג בולט יותר באתר – כך גוברת רמת האמון בין זרים באותה אפליקציה.
  4. יש קשר ישיר בין רמת האמון בין זרים בתוך האפלקציה — ובין רמת האמון שהם רוחשים למותג עצמו: ככל שהמותג / הזירה שבה הם נמצאים נחשבת אמינה יותר, הוגנת יותר, מקצועית יותר, כך רמת האמון בין זרים בתוך האפליקציה הזו תגבר.

אז אנחנו עושים לא מעט החלפות בתים עם משפחות שאנחנו לא מכירים. בפסח הקרוב נגור שבוע בבית מקסים של משפחה שגרה ממש במרכז ברלין, והם יגורו אצלנו; בקיץ לעבור לגור שבועיים בבית מקסים ליד אגם בשוודיה. בשני המקרים זה לא יעלה לי שקל, והילדים שלנו יחוו חוויה של מגורים בשכונה אירופאית מגניבה.

"איך אתם מכניסים הביתה אנשים זרים?" בין היתר הפלטפורמה שבה אני מוצאת החלפות בתים – home exchange – משקיעה המון אנרגיה וכסף בסוגיית האמון. הם לוקחים את דמי המנוי שלי, ומשקיעים אותם בבדיקה מי המשפחה בצד השני של הקו; איך עברו החלפות הבתים הקודמות שעשו; האם השאירו חלילה נזקים בבתים הקודמים שבהם התארחו? מה אומרים עליהם המארחים? המידע הזה, יחד עם שיחות סקייפ מרובות שאנחנו עושים כדי להכיר המשפחות אחת את רעותה, מייצרות אצלנו רמת אמון גבוהה מאד בצד השני.