ארכיון פוסטים:

שיתוף בתים  

כך תגיעו לבית על אגם בפינלנד בקיץ וגם: על תחבורה שיתופית חכמה בארגונים

בקיץ הקרוב נטוס לפינלנד. נגור – ללא תשלום – במשך שבועיים בבית שיושב על אגם, בתוך יער. הכי כיפה אדומה בואכה האחים גרים (אבל בלי המכשפה והזאבים, נקווה). כמו כל חורף, כשליאור ואני מתכננים את חופשת הקיץ שלנו, אנחנו בוחרים יעד, גבי אנד דבי סטייל: פותחים מפה, מסתכלים איפה עוד לא היינו ויש אליו טיסות סבירות, וקדימה, לחפש החלפת בתים באתר home exchange.
אז הפעם היעד הנבחר היה פינלנד. שלחתי פניה לכ-70 משפחות שגרות בפינלנד הצעתי להן לעשות החלפת בתים איתנו כאן בישראל. באחד הימים אני מקבלת את התשובה הזאת:

I don't know Israel at all. We do not fly to hot countries and prefer countries with weather like here in Finland. Is Israel a hot country in the summer?

היא צירפה כמה תמונות של הבית שלהם, אחת מהן זאת התמונה הזאת: (עכשיו, בהחלט התלבטתי איך לענות לה, כי סה"כ נעים פה באוגוסט).

מזג אוויר דומה לישראל?

מזג אוויר דומה לישראל?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף סגרנו החלפה של שבועיים עם משפחה מקסימה אחרת, אבל הם לא יבואו לארץ, כי כנראה שאוגוסט בישראל זה גדול על הפינים. (הם לקחו את ה-Guest Points שלנו שאיתם הם יעשו החלפת בתים בצרפת). זה האגם שצמוד לבית שלהם

77

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזאת המרפסת שלהם:

88

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוצים לקרוא עוד על שיטת ה-Guest Points באתר Home exchange?  זה הלינק בשבילכם 

איך הפך צה"ל לארגון פורץ דרך בתחום התחבורה השיתופית ולמה זה עוזר גם לכם?

אחד מהפרוייקטים שאני מלווה בצה"ל וסוף סוף רואה אור, אחרי כשנה של עבודה: בעוד כמה חודשים יוכלו קציני/ות צה"ל להשאיר את הרכב בחניה בקריה ולנסוע ממקום למקום (תל השומר, גלילות וכו') בשאטלים שיתופיים חכמים, שיורידו רכבים מהכביש, יחסכו דלק ויספקו חווית משתמש כזו שהם עוד לא פגשו קודם במקום העבודה שלהם. אם אתם מכירים את באבל דן, אז דומה לזה.
להטמיע גישה כזו זה קשה: לגרום לאנשים להשאיר את הרכב הצמוד שלהם בצד זה קשה. לגרום להם לתת אמון במערכת היסעים דיגיטלית שתביא אותם בזמן לדיון, בלי איחורים, זה כבר ממש אתגר.
בקיצור, אחלו לנו הצלחה כי הצלחה של צה"ל בתחום, זה אומר הורדת רכבים מהכביש וחיסכון בהוצאה צה"לית על דלק. אינטרס של כולם. כאן למטה צילום מתוך ידיעות אחרונות. אם אתם רוצים לקרוא בצורה נוחה יותר, כאן תוכלו לעשות את זה.

 

מתוך ידיעות אחרונות - תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל

מתוך ידיעות אחרונות – תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אם אתם רוצים לשמוע עוד על חדשנות שיתופית בצה"ל, לחצו כאן לפרק הרלוונטי בפודקאסט

מגמות וטרנדים מעולם הכלכלה השיתופית

המודל של wework גולש לעולמות חדשים כמו קמעונות אופנה ומסעדנות. נניח שאתם מעולים בעיצוב אופנה, תכשיטנות או כל אמנות אחרת, אבל פחות טובים בלוגיסטיקה, בניהול קופות, בניהול מלאי מק"טים, בגיוס אנשי מכירות והחיבור לאתרי סחר. מה לעשות שכל אלה נדרשים כדי לעשות קמעונות טובה, והאמנות לבדה לא מספיקה.
בשביל קמעונאים מהסוג הזה הוקם Anchor shops שהוא wework של הקמעונות (כך הם מגדירים את עצמם). החל מ-800 דולר בחודש לחנות הכי קטנה, ועד 1600 דולר בחודש לחנויות גדולות יותר, ואתם תעסקו רק באומנות שלכם. הם יעסקו בכל השאר. זאת מגמה שהולכת ומתפתחת ויושבת על תובנות של כלכלת גישה (חלק מכלכלה שיתופית).

גם בישראל יוזמה שיתופית בשם "בית הבד" שפתחו שתי בוגרות שנקר, שמיועד לכל אלה שאוהבים לעצב ולתפור, אבל לא מעוניינים בהקמת סטודיו, שכירת ציוד וכו'. אל בית הבד מגיעים מעצבים/ות ומוצאים שם חללי עבודה שיתופיים ובהם כל הציוד הנדרש להם: שולחנות גזירה, עמדות עבודה, בובות דיגום מקצועיות ומלא אווירה. החלל מושכר לפי שעה, בכרטיסייה או על בסיס חודשי, לפי הצורך. (לינק בתגובות)

אנחנו רואים את אותה מגמה גם בתחום המסעדנות: cloud kitchens שהוקמה על ידי אחד מייסדי אובר, אומרת ככה: אתם תבשלו/תעשו את אומנות המטבח שלכם, אנחנו נספק לכם את כל הלוגיסטיקה: תעשו שימוש במתחם המטבחים השיתופיים שלנו, אנחנו נגייס וננהל עבורכם את מערך השליחים, בקיצור כל החלק הפחות אומנותי של ניהול מסעדה (שעוסקת בשליחויות בלבד ללא ישיבה פיזית).

99

 

הפעם – פוסט אישי לגמרי (וגם: איך נכנסו הארגונים הגדולים בישראל לשיתוף)

זה פוסט שאני כותבת בראש שוב ושוב כבר שנה וחצי ובסוף לא מפרסמת. תאמינו לי שהיה קשה לי להתאפק.

החיים שלי התהפכו לפני שנה וחצי וזה קרה לגמרי במקרה. בוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, מזה כמה שנים שאני צוברת ידע מקצועי וניסיון אישי בכל מה שקוראים לו "כלכלת שיתוף". זה תחום שצומח בקצב אדיר ומכניס לי עניין עמוק בחיים האישיים והמקצועיים. (עניין, שקוראי הבלוג הזה מכירים היטב מהפוסטים שלי). אבל הרגשתי שאני היחידה שנמצאת שם ואף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו.
נתתי לא מעט הרצאות, בהרבה מאד ארגונים, לרוב בהנהלות או בדירקטוריונים. הם מאד נהנו, צחקו ואפילו נתנו פידבק מעולה בסוף, אבל שם זה נגמר. הם התייחסו לזה כאל עוד הרצאת חדשנות וזהו. זה תסכל אותי מאד כי הבנתי שזה הרבה מעבר להרצאת העשרה. זאת מהפיכה בדרך שבה ארגונים יכולים וצריכים לחשוב וכשאני אומרת "ארגונים" אני לא מתכוונת לאובר או איירבנב אלא לכל הארגונים.

מתסכול לדילמה (או: כך השתנו חיי המקצועיים)
ואז, לפני שנה וחצי, קרו לי שני דברים, כל אחד יותר דרמטי מהשני ושניהם קרו באותו שבוע: הראשון, קיבלתי הצעת עבודה. לא סתם הצעה, אלא משהו ממש ממש שווה. חברת הייטק מגניבה במיוחד פנתה אלי והציעה לי תפקיד בתחום שהיה דומה למה שעשיתי בתנובה. תפקיד מעולה ממש, עם שכר ברמות שלא יכולתי אפילו לחלום עליהם, עניין מקצועי, המון טיסות מרתקות מסביב לעולם. אבל מה? זה לא היה קשור לכלכלה שיתופית בשום צורה. אז לא נרדמתי בלילה.

"תגידי, יעניין אותך להתחיל לעבוד עם הצבא?"
באותו שבוע בדיוק פגשתי את הדס. נדירות הפעמים שבגיל מבוגר אדם פוגש מישהו שאשכרה משנה לו את החיים. עבורי, הדס היא אדם כזה. סא"ל הדס קליין היא מנהלת הפיתוח הארגוני של האגף הטכנולוגי-הלוגיסטי של צה"ל, שהגיעה לגמרי במקרה להרצאה שלי. היא הייתה האדם הראשון בצה"ל שהבין שכלכלה שיתופית זה לא רק הרצאת העשרה או קוריוז, אלא משהו שיכול לעשות שינוי אמיתי לטובה, בארגון הענק הזה.
היא שאלה אותי אם יעניין אותי להתחיל לעבוד עם הצבא, הפגישה אותי עם האלוף האחראי על כל תחומי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצבא, שזיהה מהר מאד את הפוטנציאל ואמר לה ולי – קדימה, צאו לדרך.

עכשיו, להמר: היי-טק או צה"ל?
קאט ללילות בלי שינה, שבהם הייתי צריכה להמר: תפקיד מהאגדות שמי יודע מתי ואם בכלל אקבל עוד פעם הצעה כזו, או ללכת לעבודה עם צה"ל, למשהו שרק אלוהים יודע אם יצא ממנו משהו אמיתי או שזאת תהיה עוד עבודת ייעוץ נקודתית שתיגמר בעוד שלושה-ארבעה חודשים?

ובכלל, לעבוד עם צה"ל? אני? מבחינתי צה"ל הוא ארגון היררכי, כבד, איטי, לא כזה שממהר לאמץ חדשנות. צה"ל הוא ארגון כזה שתנובה, שבה עבדתי כמה שנים לפני זה, נראית כמו סטארטאפ קטן ומהיר לעומתו ודה מארקר שבו עבדתי במשך שנים ארוכות הוא שיא החדשנות והעניין לעומתו. כך חשבתי אז.

למרות זאת, החלטתי ללכת עם הלב. מציעים לך לעבוד בשיתוף, לא תיקחי? עד אז עבדתי בעיקר בהרצאות ומידי פעם תהליך ייעוץ ממוקד כלכלה שיתופית לחברה כזאת או אחרת.
אז הימרתי.  אני זוכרת איך רעדו לי הידיים כשחייגתי לאותה חברת הייטק כדי להגיד "תודה, אבל לא תודה" להצעת העבודה שלהם.

הנה, אני יוצאת מהארון, בכתבה בגלובס
מה אגיד לכם, כבר שנה וחצי שאני חיה את החלום: נוסעת בכל הארץ בין ארגונים, פוגשת אנשים מרתקים, לומדת מהם המון, מלמדת אותם שיתוף. לא סתם מלמדת, אלא סוחפת אותם פנימה לעולם העצום הזה ועוזרת להם לבנות וליישם. בגלל שמדובר בתחום חדש יחסית, עדיין יש מעט מחקרים אקדמיים מקיפים ועוד פחות מזה ניסיון פנים ארגוני-מעשי בקנה מידה רחב שנצבר בארץ ובעולם. לכן עיקר האתגר של כולנו – שלי ושל הלקוחות שלי – הוא להתנסות, ללמוד, להתמקצע ולרוץ מהר.

ומה בצבא? אני עובדת עם אנשים בכל הדרגות, מהצעירים הנלהבים (והמהממים!) ועד הכי בכירים שיש. אוסף קצינים וקצינות שלכולם יש מכנה משותף בולט: אש בעיניים להכניס שינוי, לייצר התייעלות בצה"ל, להכניס חדשנות, לבנות ולהטמיע אסטרטגיות שיתוף. זה אשכרה מסב לי אושר.

מה זה אומר בעצם?
מה זה אומר להכניס שיתוף לצה"ל, את זה תוכלו לקרוא כאן בכתבה המרתקת שהרימה צאלה קוטלר מגלובס, העיתונאית הראשונה שמטפלת בנושא ככה לעומק, עם ניוז שלא פורסם עד היום. (לינק לכתבת העיתון  לינק לכתבת הטלוויזיה). תוכלו לקרוא שם גם על יזמות השיתוף באמדוקס (כן, גם ההייטק מאמץ שיתוף פנים-ארגוני) ועל ארגונים נוספים.

ואני? ממה מורכב היום-יום שלי? המון הרצאות, ייעוץ בכל מיני ארגונים אבל בעיקר בצה"ל – שבו אני עובדת על פרוייקטים של מדי א' יד שניה לאנשי קבע, הובלות שיתופיות, שיתוף משאבים בין יחידות ואפילו מחפשים את הדרך להטמיע תחבורה שיתופית חכמה. בקיצור, צה"ל – ממש לא מה שנדמה לכם. שיא החדשנות וההייטק, עם יוזמות שאפילו הארגונים הכי מתקדמים היום בארץ, באים ללמוד ממנו איך מיישמים.
אה, ומסקנה אחת בולטת: לכו עם הלב. תמיד.

איך היה הבית בטורונטו שקיבלנו בחינם?  

הפוסט הקודם (כאן) נגמר הסימן שאלה – שלא לומר חשש גדול – איך יראה הבית שאנחנו מקבלים בחינם ל-3 שבועות בטורונטו, תמורת בלון וירטואלי. הבית היה מעולה, לא פחות. וגם בעלי הבית היו נפלאים. הם קיבלו מאיתנו בלון וירטואלי, שאותו הם לקחו כדי לצאת לנופש בשוויץ. בתמורה הם השאירו לנו את הבית היפה הזה: חזית הבית

חזית הבית

הסלון

הסלון

הנוף מהמרפסתהנוף מהמרפסת שלהם

עם קבלת פנים מקסימה בדמות קופסת דונאטס + פתקים מקסימים שהם השאירו לנו ברחבי הבית עם הסברים על כל דבר והזמנה לשתות מהבירה הקרה שהשאירו לנו במקרר.

למה החופשה שלנו הייתה שונה מכל חופשה רגילה ואיך זה שאין לנו תמונות להראות לכם?

חופשה של החלפת בתים שונה מכל חופשה אחרת: בגלל שאנחנו לא משלמים על לינה, אנחנו יכולים למשוך את החופשה כמה לילות שמתאים לנו ולמשפחה מהצד השני, מבלי לשרוף 1200 שקל על כל לילה (מחיר ממוצע של לילה למשפחה בטורונטו). התוצאה היא שאנחנו מבלים בכל חופשה כזו כ- 3 שבועות באותה עיר ובסביבתה.
כשבחרנו את טורונטו אמרו לנו שאין מה לעשות בה כתיירים יותר מכמה ימים. רק מה, כאן מתחיל הכיף הגדול: בגלל שאנחנו לא לחוצים בזמן, מיד כשאנחנו מסיימים את הצ'ק ליסט של התיירים אנחנו מתחילים בתכלס, שזה אומר להכיר את העיר באמת.
כך למשל למדנו שבטורונטו בריכות השחייה הן חינם והן שוות במיוחד. באתר של העיר יש רשימה של כל הבריכות ומה מיוחד בכל אחת מהן. יש כאלה עם מגלשות מים לילדים, יש אולימפיות, יש כאלה שמתמחות בפעוטות, יש מכל סוג. באחד הימים הלכנו לבריכה שהמיוחד בה זה מקפצות: יש בה מקפצות בגובה 1 מטר, 5 מטר ו-10 מטר וזה מטורף כמו שזה נשמע. חוויה שלעולם לא נחווה בארץ וכנראה לא היינו חווים אם היינו מסיימים את טורונטו ב-4 ימים כמו שהמליצו לנו.
אסף קפץ מהמקפצה של ה-5 מטר (קפיצה מגובה קומה שנייה של בניין מגורים, כן?) וזכה לתשואות מכל הנוכחים בבריכה שעפו על הילד הקטן מיזראעל עם התעוזה שלא הייתה לחצי מהילדים שם.

אבל אין לנו תמונה של זה. למה? זה עוד משהו מגניב על הבריכות של טורונטו:
בפעם הראשונה שהגענו לבריכה, שלפנו את הארנק אבל בקבלה הסבירו לנו שכאן הבריכות חינם. כולן. שאלתי אותם איך כל הטוב הזה בחינם? הסבירו לי שעיריית טורונטו מממנת בריכות חינם לציבור כי זה מקדם פעילות ספורטיבית וגם כי זה מייצר בילוי יחד בלי מסך. המחיר: אסור להכניס סלולריים לבריכה. אסור להכניס תיקים. כלום. ה-כל נשאר בלוקרים מחוץ לשטח הבריכה. בכניסה יש שומר שמוודא שאתם נכנסים אך ורק עם מגבת. אה. וגם אין איפה לקנות ארטיקים, חטיפים ושאר זבל. בריכה נטו. חינם.

בילינו שם שעתיים. מסביבנו אנשים וכולם נטולי מסך. מראה לא שגרתי.
ואצלנו? הטינאייג'רית גילתה פתאום שהאחים שלה קופצים ראש לא רע, ועשו שעה של תחרות קפיצות (הבריכה בעומק 5 מטר!) גם אנחנו ההורים השתתפנו. היה פשוט מעולה. אבל אין לי תמונה, כי, המממ, אסור להכניס סלולריים.

3

טיול בתוך טיול או: טיפים טריים למנהטן

טורונטו הוא יעד סופר מוצלח מכמה סיבות:
1. כי יש אליו טיסה ישירה ללא צורך בקונקשן.
2. כי מזג האוויר שם מעולה באוגוסט.
3. כי המחירים שם יחסית זולים (דולר קנדי = 2.8 שקלים)
4. כי האטרקציות ממש קרובות: מפלי הניאגרה – שעה נסיעה. פארק רכבות ההרים הגדול ביותר בקנדה – חצי שעה נסיעה. אלף האיים – שעתיים וחצי שזה הכי רחוק שנסענו שם.
4. כי ניו יורק היא רק 50 דק' טיסה והטיסה יחסית זולה (110 דולר לאדם).
אז החלטנו, מאיה ואני, להשאיר את הבנים בטורונטו ולעשות לנו חופשה בתוך חופשה, יומיים במנהטן.

את מנהטן אני מכירה היטב, ובכל זאת למדתי כמה דברים חדשים: 
VIA – תחבורה שיתופית זה שוס ואת uber כולם מכירים. אבל VIA היא אנונימית למדי לישראלים, למרות שמדובר בסטארטאפ ישראלי שכבש את מנהטן. כשאתם מזמינים נסיעה בוויה, האפליקציה מובילה אתכם לחכות בפינת הרחוב הקרובה ביותר, ומורידה אתכם דקה-שתיים הליכה מהיעד שלכם. על הדרך הנהג שלכם אוסף נוסעים נוספים. עלות נסיעה: 5$ לאדם, 7 דולר לזוג. בכלל, תחבורה שיתופית הפכה להיות כל כך דומיננטית בארהב ובקנדה, כך ששדות התעופה גם בניו יורק וגם בטורונטו מקדישים לאפליקציות האלה קומה שלמה בחניון – שרק ממנה מותר לאסוף נוסעים. המחירים: מונית משדה התעופה לה גווארדיה עולה כ-60-70 דולר. אובר יעלה לכם 45 דולר. ליפט יעלה לכם כ-40 דולר. ויה יעלה לכם כ-35 דולר. חצי ממונית.

עוד המלצות על ניו יורק:
VR World 
– עולם של מציאות מדומה מבוססת על משקפי VR. דרך טובה ממש להבין את הפוטנציאל המטורף של התחום הזה וממש לא רק בעולם המשחקים, אלא גם בעולם השיווק והמכירות, בתחום האופנה, הרכב, המזון. מה לא בעצם.

הצגות חדשות: Dear Evan Hansen – מיוזיקל חדש יחסית, מאד מצליח, מרגש ומיוחד. מתאים לצפייה עם טינאייג'רס. עוסק בנושאים של התאבדות נוער, סמים, אלכוהול. לא קל לעיכול אבל עשוי היטב וחזק מאד. קשה מאד להשיג כרטיסים אז להקפיד להזמין מראש.

1

מימין, השילוט שמראה איפה מורידים ואוספים נסיעות באפליקציות השיתוף – בשדה התעופה לה גווארדיה במנהטן. משמאל, השלט שמראה איפה איזור האיסוף של נוסעים באפליקציות שיתוף נסיעות בשדה התעופה בטורונטו.

 

 

בדרך לטורונטו: על הבית שנקבל שם, על הניתוק מפורטנייט ועל ספריית ציוד פורחת

בעוד כמה ימים נטוס לקנדה למה שיהיה – אני מקווה – טיול משפחתי מגניב בן 3 שבועות, אבל גם חודש לימודי עבורי, שיתחיל בסימן שאלה (מותח למדי) לגבי איפה נגור. את סיפור החלפות הבתים הקודמות שלנו אתם כבר מכירים. (לינק להחלפה בבוסטון) הפעם אנחנו עולים מדרגה. אנחנו לא מחליפים בתים סימולטנית עם משפחה שתבוא לגור אצלנו, אלא מקבלים בית במרכז טורונטו. ללא תשלום, ממשפחה זרה, למשך 3 שבועות. (בתמונה – הבית שלהם)
איך זה קרה העניין הזה? לא מדובר בבית של חברים, למעשה אנחנו לא מכירים אותם. זאת אומרת, אנחנו מכירים אותם מעט. "פגשנו" אותם בסקייפ כמה פעמים. הם נותנים לנו את ביתם תמורת בלון. בלון וירטואלי שאנחנו נתנו להם, כחלק משיטת התשלום באתר homexchange.com. הם עצמם לקחו את הבלון שלנו, ונתנו אותו למשפחה בציריך שם הם יבלו את הקיץ כשאנחנו נגור בבית שלהם. שווי העסקה הסיבובית הזו – 20 אלף שקל. (זה מה שהיינו משלמים על 20 יום לינה בטורונטו)

הבית שנקבל בטורונטו

עד היום היינו עושים החלפה סימולטנית (הם באים אלינו ואנחנו אליהם בו זמנית) ואני הייתי רגועה, כי זה – אני כבר יודעת שעובד. אבל כעת יש בפנינו סיטואציה, איך נאמר, טיפל'ה מטרידה. כי מה מונע מהם לדפוק לנו ברז? להחליט ברגע האחרון שהם לא רוצים? הם הרי לא קנו כרטיס טיסה לישראל שהם תקועים איתו עכשיו. אם נשים רגע את החששות בצד, הם נראים אמינים וסה"כ אחלה בני אדם. נקווה שהכל ילך חלק (:
עכשיו לגבי הטיול המשפחתי. אני מקווה מאד מאד (מאד!) שלא אחזור מעולפת מעייפות מטיול עם 3 ילדים: אחת בת 15, טינאייג'רית שעלולה להיות נוהמת ורוטנת לפרקים, אחד בן 11 עוד מעט, מכור לפורטנייט שיעבור גמילה קשה במיוחד, והאחרון, בן 7 שלכו תנסו להעביר איתו ג'ט לג, כי כשהילד הזה נחוש לישון – הוא נחוש. בקיצור, השארו עימנו, אעדכן תוך כדי תנועה.
קנדה בכלל, וטורונטו בפרט נחשבות למקומות שבהן הכלכלה השיתופית פורחת. נתחיל מזה שטורונטו מושתתת רבות על נסיעות שיתופיות. כאן בלינק תוכלו לקרוא כתבה עדכנית וסופר מרתקת על איך האנשים בטורונטו הסבו חלק ניכר מהתחבורה שלהם לנסיעות משותפות במגוון אפשרויות וגירסאות.
כשאהיה שם אקפוץ לבקר בספריית הציוד שלהם, שנחשבת בעולם לאחד ממקרי הבוחן המעניינים: עיריית טורונטו הקימה ספרייה. כמו לספרים, רק לציוד. זה קיים גם בתל אביב (בפלורנטין) ובעוד ערים בעולם. אבל בטורונטו – כך סיפרו לי – זה נחשב להצלחה אדירה. מעל ל-5000 פריטים שתוכלו לשכור לשימוש נקודתי, במחיר סמלי. החל ממדפסות תלת מימד, דרך מקדחות, כיסאות פלסטיק, מחצלות, מיחמי מים, ועד מגלשי שלג מיוחדים. המספרים: 5200 איש מנויים שמשלמים 55 דולר קנדי דמי מנוי לשנה. הם השכירו פריטים מעל ל-70 אלף פעם בשנה האחרונה. בקיצור, שילוב של עבודה ופלז'ר. (עד כמה שאפשר לקרוא לשלושת הילדים שלנו פלז'ר, כן?)

על הבית בקנדה שנקבל הקיץ בחינם ועל השליחויות שהפכו לדבר הכי חם בעיר

בקיץ נקבל בית מקסים בטורונטו – ללא תשלום – מאנשים שאנו לא מכירים 

בקיץ נטוס לטורונטו כל המשפחה ל-3 שבועות, שם נגור בבית מקסים במרכז העיר לגמרי בחינם. כן. לא נשלם עליו שקל. לא מדובר בבית של חברים, למעשה אנחנו לא מכירים אותם. זאת אומרת, אנחנו מכירים אותם מעט. "פגשנו" אותם ואת הילדים שלהם בסקייפ כמה פעמים. הם נותנים לנו את ביתם במרכז טורונטו, תמורת בלון. בלון וירטואלי שנתנו להם. למעשה הם לקחו את הבלון שלנו, ונתנו אותו למשפחה בציריך שם הם יבלו את הקיץ כשאנחנו נגור בבית שלהם.
תוך כדי ה-3 שבועות שלנו בטורונטו, נטוס לשני לילות במנהטן. שם נגור בבית של זוג פנסיונרים, שיבוא לגור אצלנו שבוע, ויתן לנו בתמורה לזה בלון.
אם נעבור רגע להעריך את שווי הסיבוב הזה: לילה בטורונטו באיירבנב עולה כ-1000 שקל. זה אומר שאנחנו חוסכים כ-20 אלף שקל עלויות לינה. בזמן הזה, המשפחה שנותנת לנו את הבית, חוסכת סכום דומה בלינה בציריך והזוג במנהטן, הם בכלל שיחקו אותה כי לילה בתל אביב היה עולה להם הון עתק. אבל שקל לא עובר פה ידיים, והעסקה הסיבובית הזו מושתתת כולה על מטבעות חלופיים, עוד נגזרת של כלכלה שיתופית.
באתר שבו אני מוצאת החלפות בתים סוחרים בבלונים. יש אתרים שסוחרים בלבבות, אחרים נותנים שווי של "כוכבים" לכל עסקה. המשותף לכולם הוא שירותים ומוצרים שעוברים מיד ליד שלא תמורת כסף ממשי אלא שווה ערך כסף, שאת השימוש בו אפשר לעשות רק בגבולות אותו אתר.
רוצים ללמוד עוד על שיטת הבלונים של Home exchange ולראות האם היא מתאימה גם לכם, ואולי אפילו למצוא החלפה לקיץ הקרוב (אם כי יתכן שזה מעט מאוחר) – כנסו לכאן

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%9f

 

משלוחים לכולם או: כך הפכו המשלוחים המידיים למוצר הכי חם בעיר 

לפני כמה שבועות אחות של חברה שלי חלתה. החברה הכינה לה מרק מפנק, רק מה, עם ילדים קטנים בבית היא לא יכלה לנסוע להביא לה אותו בלילה, אז היא ארזה את הסיר ב-20 סיבובי ניילון נצמד ושלחה אותו על קטנוע בשליחות. אף טיפה לא נשפכה בדרך והוא אפילו הגיע חם.
אני לעומת זאת, שכחתי את משקפי השמש שלי במסעדה. אני גרה ברמת גן, המסעדה בתל אביב. בשעות היום זה גג 20 דק נסיעה. מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי לפני חצי שנה? נוסעת למסעדה. מה עשיתי השבוע? הוצאתי שליח של gett שאסף עבורי את המשקפיים תמורת 19 שקלים עלות המשלוח.
עד לפני כמה חודשים משלוחים היו עסק יקר, ולא רק יקר. הנגישות למשלוחים על טוסטוסים הייתה קשה ומורכבת לאנשים פרטיים. יכולתם להוציא שליח רק אם אתם ארגון גדול שיש לו סידור קבוע עם חברת שליחויות. אבל הכלכלה השיתופית פתחה גם את השוק הזה והיא עושה בו מהפכה בימים אלו ממש, מהפכה שמשנה דרמטית הרגלי שימוש. פרט ל-Gett, יש גם את PickPack  ואת SoPick

למה זה שיתוףכי כל אחד (כמעט) יכול להיות שליח שלהם לאסוף על הדרך חבילות ולהוריד אותן במקום אחר. ניצול יעיל יותר של זמן ושל משאבים. האובר של השליחויות.

אז איך זה משנה הרגלים? תתחילו להתרגל שממש קל להוציא שליח. צריכים לאסוף מכנסיים מחברה? תוציאו שליח באמצע היום במקום לנסוע לשם לבד. שכחתם מטען ואתם קצרים בסוללה? תוציאו שליח הביתה. העלויות יעלו כמה עשרות שקלים – ולרוב זה יעיל יותר מאשר נסיעה שאתם תיסעו בעצמכם.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941