ארכיון פוסטים:

שיווק דיגיטלי  

איפה תוכלו להשיג שמלות של ורסאצ'ה וקלווין קליין ב-30 דולר בלבד?

בעוד שבועיים אגיע לועידת הקניונים השנתית באילת, להרצאה על כלכלה שיתופית בה אספר להם איך היא משנה גם את העולם שלהם. חנויות האופנה ידועות כעוגן מרכזי של קניונים, חנויות שמושכות קהל. הם בוודאי מכירים את הזליגה של התחום הזה לאינטרנט. זה לא חדש. מה כן חדש? איך משתלב שם עולם של כלכלה שיתופית.

Rent the runway (בתרגום גס לעברית: "שכרי את שמלת מסלול האופנה"? או שיש לכם רעיונות יותר טובים?) נולדה לפני כמעט 7 שנים והציעה לנשים להחליף ביניהן שמלות מעצבים. אז ניתן היה למסור לאתר שמלת מעצבים שרכשת, ובתמורה לקבל שמלה של מישהי אחרת. מאז האתר הזה צמח וגדל למימדים סופר-מרשימים.

כיום המודל שלו מבוסס על "כלכלת גישה" – שאומר: לא צריך לקנות את מה שניתן להשכיר, גם בתחומים כמו בגדי מעצבים, תחומים שבהם לא נהגנו להשכיר בעבר. או כמו שהם מגדירים את זה: "אם אפשר להשכיר ולשתף שירים בספוטיפיי וסרטים בנטפליקס, למה שלא נוכל להשכיר אופנת מעצבים? שהארון שלנו יעבור לענן"

7

 

כיום, הבגדים כמובן הם לא רק של נשים אחרות, אלא בעיקר של החברה.

"מה לגבי הגועל?" אתם שואלים? גועל (כן, נו, גועל, אין מילה אחרת) של ללבוש בגדים אחרי שלבשה אותם אשה זרה שאת לא בהכרח מכירה את הרגלי ההגיינה שלה והאם היא חובבת דיאודורנט או שמא מעדיפה להשאיר את בית השחי נטורל? אז לפני חודש הפכה Rent the Runway לחברה שמחזיקה את מתחם הניקוי היבש הגדול בארה"ב, בגודל של כ-15 אלף מטר מרובע.

לפני שאתם גוללים כאן למטה כדי לראות את התמונות של השמלות המגניבות והסופר זולות (ביחס לעלויות בגדי מעצבים, כן?) שמצאתי לכן שם, קבלו כמה עובדות על החברה הזו:

  • היא נולדה לפני 7 שנים, על ידי ג'ניפר היימן וג'ניפר פליז, שתיהן פאשניסטיות בנפשן, שהכירו כסטודנטיות בהארווארד.
  • המכנה המשותף שלהן דאז: ההתמודדות עם הקושי הכלכלי של קניית בגדי מעצבים עם חשבון בנק של סטודנטית.
  • יש לה מעל ל-6 מיליון לקוחות משלמות, כולן אמריקאיות (לא עושה משלוחים מחוץ לארה"ב לצערנו)
  • מעל ל-500 עובדים, יותר מ-100 אלף פריטי מעצבים, של כ-400 מעצבים.
  • לפני שנתיים שווי החברה עמד על  600 מיליון דולר.
  • הערכות הן שהחברה תסיים את 2016 עם הכנסות של 100 מיליון דולר

כמה זה יעלן לכן? *אם הייתן אמריקאיות ): דמי מנוי חודשיים בגובה 65$ יאפשר לכן לשכור פריט אחד מידי חודש ל-4 ימי שכירות. התשלום כולל ביטוח בגובה 5$ על השמלה, וכולל דמי משלוח הלוך חזור ועלות הניקוי היבש.

או שכירות חד פעמית השמלה הכי זולה להשכרה חד פעמית – 30 דולר, הכי יקרה – 600 דולר (כאן למטה בתמונות) – היום במחיר מבצע של 330 דולר בלבד :)

ה"משחק" הכי חמוד שמצאתי באתר (פעיל למנויות בלבד): תני לנו ציונים של הבגדים האחרונים ששכרת מאיתנו, שלחי לנו תמונות שלך לובשת אותן, והמחשב שלנו ינתח את התמונות ואת הפידבק שלך ויחליט עבורך  מה הכי מתאים לך.  נשלח לך "שמלה בהפתעה": שמלה שאנחנו נבחר עבורך, בהפתעה – על בסיס ההמלצות של המחשב.

ועכשיו לעסק. אלה השמלות הכי מגניבות שמצאתי שם:

ורסאצ'ה, 30$ להשכרה בודדת (שווי מקורי, 995$)

1

 

קלווין קליין, 40$ להשכרה. שווי מקורי 3800 דולר.

3

 

 

וורה וואנג, 120 דולר להשכרה, שווי מקורי 2400 דולר.

2

4

 

והשמלה הכי יקרה באתר, של מעצב שאני לא שמעתי את שמו מעולם (אבל תכלס אני לא באמת מכירה אף אחד בתחום הזה :): עכשיו במבצע! 330 דולר במקום 600 דולר.

5

להפוך את הטיול המשפחתי הבא שלכם לחוויה אחרת לגמרי

איך תוכלו לחסוך 2000 שקל ביום בטיול בארה"ב ולגור בוילה יפייפיה? באמצעות שיתוף והחלפה, הטרנד החם בעולם התיירות. החלפת בתים ורכבים זה רק ההתחלה. האמריקאים, האירופאים וגם הישראלים מבינים שהנופש הבא שלהם לא חייב לכלול חדר בבית מלון או רכב שכור. כעת שואלות את עצמן גם החברות הגדולות בעולם כיצד הן יכולות להשתלב בעולם של כלכלה שיתופית.

כאן למטה, הסיפור + טיפים. אבל שניה לפני זה, שיווק קל: רואים את הבתים האלה, כאן בתמונות? בכל אלה קיבלנו הצעה לבוא להתארח. לגמרי בחינם. כן כן, אנשים סופר נחמדים מציעים לנו את הבית שלהם לחופשה קצרה. איך כל זה קורה? מה קשורה הכלבה והכלוב ואיך לעזאזל נכנסת פנימה גם הופעה של שמיניית ווקאל המדהימים? ובעיקר – איך זה יכול לקרות גם לכם. על כל זה תוכלו לשמוע בהרצאה שלי, ביום שלישי הקרוב בערב, בטוקהאוס (נמל תל אביב)
מבטיחה טיפים שיהפכו את הטיול הבא שלכם לחוויה אחרת לגמרי. לא רק חילופי בתים (שמאפשרים לכם לגור בשכונה כיפית, בבית פרטי, לא צפוף כמו בחדר במלון) ועוד יותר: מבטיחה לספק חומר למחשבה על המהפכה הכלכלית הענקית שעומדת בפתח. אה, וגם יהיה מצחיק. עלי.
כל הדיטיילס, כאן בלינק.

אז הנה התמונות מתוך ההרצאה ואחריהן, הטיפים:

1

 

2

 

3

 

טיפים: החלפת בתים – כך תעשו את זה נכון

  1. מצאו בפייסבוק קבוצה סגורה של ישראלים המתגוררים בעיר שאליה אתם מתכננים לנסוע ובקשו להצטרף לקבוצה
  2. פרסמו בה סטטוס המבקש בית להחלפה: ספרו מי אתם, באילו תאריכים אתם מתכננים להגיע.
  3. ערכו שיחות עם הפונים אליכם ובררו: האם התאריכים תואמים, כמה חדרים יש בביתם, האם יש מתקנים ייחודיים הדרושים לכם (מיטת תינוק, כיסא לפעוט לרכב וכו')
  4. קבעו "בליינד דייט" בסקייפ – עברו יחד על החדרים, המטבח וכו'.
  5. הכירו אחד את השני: ספרו מי אתם, מה אתם עושים למחייתכם, הפכו לחברים בפייסבוק – כך תוכלו ללמוד על המשפחה ולחפש חברים משותפים. זה יכניס יותר אמון ל"עסקה" שלכם.
  6. סכמו האם ההחלפה כוללת גם רכבים – ואם כן דאגו שהביטוח יכסה הדדית
  7. חתמו על חוזה שמציג את ההסכמות ביניכם, לרבות אחריות לשמירה על הבית, הרכב, מימון עלויות מחייה, תיקון תאונות וכו'.
  8. השאירו שם וטלפון של איש קשר מקומי לסיוע לאורחים בעת החלפת הבתים.
  9. סכמו השארת/קבלת מקרר מוכן לאירוח ליום הראשון (חלב, גבינה, ביצים, שתיה קלה) כדי להימנע מקניות אחרי טיסה ארוכה.
  10. השאירו/קבלו עצות וטיפים להיכרות עם השכונה: היכן מומלץ לערוך קניות, היכן לבלות עם הילדים, מהם הימים שבהם מותר להוציא אשפה לרחוב וכו'.

בהצלחה!

 

איך הצליחה אמאזון להפתיע אותי והאם אמא של קריקוך יודעת איזה כוכב הוא?

השבוע קרו לי שני דברים מגניבים במיוחד. לכאורה הם לא קשורים, אבל בפועל, יש ביניהם מכנה משותף מעניין. הראשון הוא קנייה שעשיתי ברשת: לפני מספר ימים שלח לי תימור גורדון לינק לכתבה עם הכותרת: איך לדאוג לכך שהכלב שלך לא יאבד – באמצעות הסלולרי.
"זה בול בשבילך", הוא כתב, כשהוא מתייחס לכלבה האנרגטית שלנו טולי. בכוכבית קטנה הוא הוסיף שאולי כדאי לשים אחד כזה גם על אסף, כי תכלס, הסיכוי שהיא יעלם לנו לא הרבה יותר קטן.

exhibit

בתמונה: exhibit a+b + בוב ספוג

מדובר בטרקר שיתחבר לה לקולר שיאפשר לי למצוא אותה באמצעות האפליקציה. טכנולוגית, אין כאן חדש. מעשית – זה המתקן הראשון שאני רואה שבנוי להתחבר לקולר של כלב, בעלות של 29$. מיד הזמנתי אחד, מסוקרנת לבדוק איך זה עובד ובעיקר, תוך כמה זמן הכלבה תאבד את זה/תתלוש את זה/תכרסם את זה/תרטיב את זה עד כדי אבדן כושר עבודה.
כאן פגשתי לראשונה בחיי השופינג הדיגיטלי שלי מהלך שלדעתי עוד ישפיע רבות על הקמעונות הדיגיטלית:
בשלב התשלום האתר הציע לי 3 שיטות תשלום: 1. כרטיסי אשראי. 2 פייפאל. 3 אמאזון. חזרתי למעלה לכתובת של האתר ווידאתי שאני לא נמצאת בתוך אמאזון. הייתי לגמרי מחוץ לאתר. בחרתי לשלם באמצעות אמאזון ומה שקרה אחכ היה חדש לגמרי מבחינתי: האתר שלף מתוך אמאזון את פרטי כרטיס האשראי שלי, ואישר לי תשלום. קיבלתי מייל עם שם המותג Amazon Payments .

במה זה שונה מכל פעילות שעשיתי עד היום מול אמאזון?
לא קניתי דרכה כלום: לא אצלה ולא באתר שמשווק דרכה. קניתי באתר חיצוני לגמרי, ואמאזון משמשת כאן בעסקה רק כסולקת. היא לא שולחת את המוצר. לא משווקת אותו. לא אחראית עליו. זה אומר שאמאזון כבר לא רואה את עצמה כחנות מוצרים. היא רואה עצמה כתחרות ישירה לויזה, ישראכרט ופיי פאל. היא הפכה עצמה לכרטיס אשראי.

סיפור 2 או: מי זה לעזאזל ג'קסון קריקוך והאם אמא שלו יודעת איזה כוכב יש לה בבית?

השבוע למדתי להכיר את Jackson Krecioch. (בעברית "קריקוך" נשמע כמו שם של מחלה שסבתא שלי הייתה נוהגת לאפיין ביידיש) מדובר בסוג של ג'סטין ביבר בתחילת דרכו, כשהוא רק התגלה ביוטיוב, תיכוניסט צעיר מויסקונסין. למה אני מספרת לכם עליו? כי לג'קסון יש מאות אלפי עוקבות/חברות טינאייג'יות מכל העולם, כולל רבות כאן בישראל. אבל הוא לא קיים ביוטיוב. ג'קסון קיים רק באפליקציה החדשה שמסעירה את לבבות טינאייג'ריינו: Musical.ly.
אם תחפשו אותה בגוגל תגלו שפרט ל-2 האייקונים שאתם מכירים, להורדת האפליקציה בגוגל או באפל, אמאזון היא גם חנות האפליקציות השלישית להורדה חינמית של מיוזיק.קלי. היא פתחה זירה מול שתי הענקיות גם בתחום הזה.

musical.ly
אז ככה נראה החיפוש אחר ג'קסון ביוטיוב: כמו שאפשר לראות הוא נראה די סתמי שם. רוב הלינקים מפנים למיוזיקל.לי. עם ממש מעט צפיות. תכלס, ממבט ביוטיוב הוא נראה כמו סתם עוד ילד שמקליט סרטוני וידאו וכמה מחבריו צופים בו.

Jackson Krecioch youtube

 

אבל יוטיוב, כך מסתבר, זה לא המקום שבו קורה האקשן. ככה נראה העמוד שלו במיוזיקל.לי:

Jackson Krecioch

הוא מבטיח (ומקיים) לשדר וידאו שלו מידי יום. ויש לו 328 אלף מעריצות מכל העולם, שנתנו לו כמעט 10 מיליון לייקים עד כה, ל-300 הסרטונים שהעלה.

את הסרטונים שהוא מעלה הוא מצלם לרוב כשאמא שלו מחזירה אותו ברכב מהלימודים, כשהוא יושב מאחורה באוטו, או סתם ככה בחדר כשמשעמם לו. כל העולם הזה לא קיים ולא צף בכלל ביוטיוב. הוא קורה מתחת לרדאר. (חפשו את האייקון של musical.ly בסלולרי של הטינאייג'רית הקרובה למקום מגוריכם. סביר שהוא שם).

התחלתי את הפוסט עם האמירה: "השבוע קרו לי שני דברים מגניבים במיוחד. לכאורה הם לא קשורים, אבל בפועל, יש ביניהם מכנה משותף מעניין". תזוזות ענק מתרחשות מתחת לפני השטח. אז נכון, אל חשש: ויזה או ישראכרט לא צפויות לסגור את החברה, וכוחה של יוטיוב כנראה לא יפחת משמעותית בקרוב, אבל תזוזות ענק כאלו או אחרות בהחלט בדרך.

בפעם הבאה שאתם בדיסנילנד, אל תשכחו את הצמיד שעלה 2 מיליארד דולר

הכתבה על האופן שבו דיסני ניסתה להמציא מחדש את פארקי השעשועים שלה באמצעות הדיגיטל מרתקת.

3044283-inline-i-1-disney-mymagic-plus

הצמיד הדיגיטלי שלי דיסני. יגרום למיקי מאוס למצוא את הילד שלכם (מתוך הכתבה ב-fast company)

לפני ארבע שנים אישר דירקטוריון דיסני את מה שהוגדר כפרויקט הכי שאפתני של חטיבת פארקי השעשועים של החברה, מאז הקמתה. בעלות התחלתית של מיליארד דולר, מנהלי החברה קיוו להכניס בפארקים חוויה דיגיטלית שתייצר תחושת ריגוש ואושר – מהסוג שהמבקרים בפארקים טרם חוו.

המהלך הזה כבר הספיק להיכנס לתוכנית הלימודים של כמה מהפקולטות ללימודי מינהל עסקים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם.

 1. הדירקטוריון: מספר שתיים של צוקרברג ומנכ"ל פרוקטר אנד גמבל

לכאורה, החלק היבש והמשעמם בסיפור. כמה מנהלים (לפעמים גם מנהלות) בחליפות יושבים על טבלאות אקסל ומקבלים החלטות על השקעות. רק שבישיבת הדירקטוריון שבה הוחלט סופית על ההשקעה האדירה הזו ישבו כמה מטובי המוחות ומהיצירתיים שבהם: שריל סנדברג, מספר שניים של מארק צוקרברג והאשה החזקה ביותר בפייסבוק; המנכלים של סטארבקס, ופרוקטר אנד גמבל; היו"ר של אסתי לאודר; וממיטת חוליו, כשהוא חלש מדי להגיע פיזית אבל נוכח לחלוטין, – סטיב ג'ובס, האיש שיודע דבר או שניים על פריטי לבוש דיגיטליים.  הישיבה הזו, כך מעידים כמה מאלה שנכחו בה, הסתיימה במחיאות כפיים סוערות.

  1. המוצר: הצמיד שישמור לכם על התור במתקן

ההחלטה שהתקבלה היתה לייצר צמיד פיזי דיגיטלי, אותו יקבל כל אורח בכניסה לפארק. הצמיד, שזכה לשם  +my magic  היה אמור להיות חלומו המקצועי של כל אדם שמצוי בנבכי הדיגיטל: הוא יהיה כרטיס הכניסה לפארק, שומר התורים במתקנים, המפתח לחדר המלון, הכלי שבאמצעותו תשלמו במסעדות, צמיד לאיתור ילד שאבד בקהל. עד כאן טריוויאלי (טריוויאלי למחשבה, לא לביצוע).

הצמיד היה אמור היה לעשות עוד כמה דברים מגניבים: להיות הווייז שלכם בפארק, ולווסת את תנועת המבקרים בין המתקנים – לכוון אתכם לאלה הפחות עמוסים, תוך שהוא שומר לכם את התור במתקנים העמוסים; הוא גם היה אמור להיות הווייז של המסעדות בפארק, הן מהצד של הלקוח (איפה יש פחות תורים) והן מהצד של המסעדה (מיץ התפוחים במקרר עומד להיגמר – אנא דאגו למילוי הסחורה).

  1. מיקי-מאוס יחבק לכם את הילד

פרסונליזציה, ביג דאטה, מחשוב לביש. (ע"ע באזז וורדס) פרויקט הצמיד הזה המציא את המילים האלה כבר לפני ארבע שנים, עוד הרבה לפני שהן נהיו טרנד לשיחה בין מנהלי דיגיטל. הצמיד היה אמור לספק ל-150 אלף מבקרים בארבעה פארקים ריגוש מסוג חדש, מדי יום: תארו לעצמכם שאתם נכנסים לפארק עם הבן שלכם, שבדיוק היום חל יום הולדתו. מיקי-מאוס מאתר אותו בתוך ים האנשים, מגיע אליו, מחבק אותו ונותן לו מתנה קטנה ליום ההולדת. בעבר, דיסני ניסתה לעשות ניסוי לפיו הורים לילדי יום הולדת יוכלו לרכוש סיכת יומולדת, והדמויות היו אמורות לזהות את הילד ולפנק אותו. אך הניסיון נכשל לאחר שכל כך הרבה ילדים התאכזבו מכך שהדמויות לא מצאו אותם בתוך ים האנשים.

  1. התנהלות ארגונית: לא "לשים רגליים" לחלום

בהרבה ארגונים, וזה לא משנה אם הם מעסיקים עשרות אלפי עובדים או 50 איש, הקושי הגדול הוא לגרום לעובדים ולמנהלים להאמין בחלום. להביא לכך שכל המנהלים יתמכו בחלום ויעזרו לו לקרות – ולא "ישימו רגליים" לחלום. במקרה של דיסני, ארגון עם מורשת והיסטוריה שלא מביישת את האומות הגדולות בעולם, היו המון אנשים שהיו עסוקים בלהסביר למה אין סיכוי שזה יעבוד. אז הדירקטוריון הטיל את המשימה על אנשים חיצוניים, רובם הגדול אנשי פיקסאר – החברה החדשנית והזריזה יותר, לעומת דיסני הכבדה והאיטית.

 

  1. מיקום מעבדת המחקר: בתוך רכבת הרים

את מעבדת המחקר והניסוי של הצמיד הזה הם הקימו בתוך אחד הפארקים של דיסני, בלב ליבו של מתקן רכבת הרים שהושבת. לשם נהרו טובי המוחות היצירתיים של הוליווד – כולם רצו לקחת חלק בקסם המתהווה.

  1. הפרויקט הצליח, אבל

לכאורה, לפרויקט הזה היו את כל נתוני הפתיחה להצלחה פנומנלית. בפועל, מדובר בהצלחה חלקית. נתחיל מנקודות הזכות: הצמיד קיים. הוא הושק במארס 2014, בדיוק שלוש שנים לאחר שהמהלך יצא לדרך. הצמיד עובד לא רע, ומספק חלק ניכר מהשירותים שעליהם הדירקטוריון חלם. אבל, דיסני לא הצליחה להפוך אותו להמוני.

הרבה האנשים לא לובשים את הצמיד (למרות שהשימוש בו לא עולה כסף), יש מחסור קבוע בצמידים בכניסה. העלות הסופית של הפיתוח נאמדת ב-1.5 מיליארד דולר (יש אפילו הערכות הנעות סביב 2 מיליארד דולר), ויעברו שנים רבות כדי שדיסני תחזיר את ההשקעה. אבל, וזה האבל הגדול – טוב עשתה דיסני שיצאה לדרך. גם אם המוצר לא מושלם ולא תמיד עובד חלק – בשלב זה לחברה יש פלטפורמה לעבוד איתה. יש לה מה לשפר, אבל היא בהחלט נמצאת במקום טוב יותר מזה שהיתה בו לפני הפרויקט.