ארכיון פוסטים:

כלכלת שיתוף  

הפעם – פוסט אישי לגמרי (וגם: איך נכנסו הארגונים הגדולים בישראל לשיתוף)

זה פוסט שאני כותבת בראש שוב ושוב כבר שנה וחצי ובסוף לא מפרסמת. תאמינו לי שהיה קשה לי להתאפק.

החיים שלי התהפכו לפני שנה וחצי וזה קרה לגמרי במקרה. בוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, מזה כמה שנים שאני צוברת ידע מקצועי וניסיון אישי בכל מה שקוראים לו "כלכלת שיתוף". זה תחום שצומח בקצב אדיר ומכניס לי עניין עמוק בחיים האישיים והמקצועיים. (עניין, שקוראי הבלוג הזה מכירים היטב מהפוסטים שלי). אבל הרגשתי שאני היחידה שנמצאת שם ואף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו.
נתתי לא מעט הרצאות, בהרבה מאד ארגונים, לרוב בהנהלות או בדירקטוריונים. הם מאד נהנו, צחקו ואפילו נתנו פידבק מעולה בסוף, אבל שם זה נגמר. הם התייחסו לזה כאל עוד הרצאת חדשנות וזהו. זה תסכל אותי מאד כי הבנתי שזה הרבה מעבר להרצאת העשרה. זאת מהפיכה בדרך שבה ארגונים יכולים וצריכים לחשוב וכשאני אומרת "ארגונים" אני לא מתכוונת לאובר או איירבנב אלא לכל הארגונים.

מתסכול לדילמה (או: כך השתנו חיי המקצועיים)
ואז, לפני שנה וחצי, קרו לי שני דברים, כל אחד יותר דרמטי מהשני ושניהם קרו באותו שבוע: הראשון, קיבלתי הצעת עבודה. לא סתם הצעה, אלא משהו ממש ממש שווה. חברת הייטק מגניבה במיוחד פנתה אלי והציעה לי תפקיד בתחום שהיה דומה למה שעשיתי בתנובה. תפקיד מעולה ממש, עם שכר ברמות שלא יכולתי אפילו לחלום עליהם, עניין מקצועי, המון טיסות מרתקות מסביב לעולם. אבל מה? זה לא היה קשור לכלכלה שיתופית בשום צורה. אז לא נרדמתי בלילה.

"תגידי, יעניין אותך להתחיל לעבוד עם הצבא?"
באותו שבוע בדיוק פגשתי את הדס. נדירות הפעמים שבגיל מבוגר אדם פוגש מישהו שאשכרה משנה לו את החיים. עבורי, הדס היא אדם כזה. סא"ל הדס קליין היא מנהלת הפיתוח הארגוני של האגף הטכנולוגי-הלוגיסטי של צה"ל, שהגיעה לגמרי במקרה להרצאה שלי. היא הייתה האדם הראשון בצה"ל שהבין שכלכלה שיתופית זה לא רק הרצאת העשרה או קוריוז, אלא משהו שיכול לעשות שינוי אמיתי לטובה, בארגון הענק הזה.
היא שאלה אותי אם יעניין אותי להתחיל לעבוד עם הצבא, הפגישה אותי עם האלוף האחראי על כל תחומי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצבא, שזיהה מהר מאד את הפוטנציאל ואמר לה ולי – קדימה, צאו לדרך.

עכשיו, להמר: היי-טק או צה"ל?
קאט ללילות בלי שינה, שבהם הייתי צריכה להמר: תפקיד מהאגדות שמי יודע מתי ואם בכלל אקבל עוד פעם הצעה כזו, או ללכת לעבודה עם צה"ל, למשהו שרק אלוהים יודע אם יצא ממנו משהו אמיתי או שזאת תהיה עוד עבודת ייעוץ נקודתית שתיגמר בעוד שלושה-ארבעה חודשים?

ובכלל, לעבוד עם צה"ל? אני? מבחינתי צה"ל הוא ארגון היררכי, כבד, איטי, לא כזה שממהר לאמץ חדשנות. צה"ל הוא ארגון כזה שתנובה, שבה עבדתי כמה שנים לפני זה, נראית כמו סטארטאפ קטן ומהיר לעומתו ודה מארקר שבו עבדתי במשך שנים ארוכות הוא שיא החדשנות והעניין לעומתו. כך חשבתי אז.

למרות זאת, החלטתי ללכת עם הלב. מציעים לך לעבוד בשיתוף, לא תיקחי? עד אז עבדתי בעיקר בהרצאות ומידי פעם תהליך ייעוץ ממוקד כלכלה שיתופית לחברה כזאת או אחרת.
אז הימרתי.  אני זוכרת איך רעדו לי הידיים כשחייגתי לאותה חברת הייטק כדי להגיד "תודה, אבל לא תודה" להצעת העבודה שלהם.

הנה, אני יוצאת מהארון, בכתבה בגלובס
מה אגיד לכם, כבר שנה וחצי שאני חיה את החלום: נוסעת בכל הארץ בין ארגונים, פוגשת אנשים מרתקים, לומדת מהם המון, מלמדת אותם שיתוף. לא סתם מלמדת, אלא סוחפת אותם פנימה לעולם העצום הזה ועוזרת להם לבנות וליישם. בגלל שמדובר בתחום חדש יחסית, עדיין יש מעט מחקרים אקדמיים מקיפים ועוד פחות מזה ניסיון פנים ארגוני-מעשי בקנה מידה רחב שנצבר בארץ ובעולם. לכן עיקר האתגר של כולנו – שלי ושל הלקוחות שלי – הוא להתנסות, ללמוד, להתמקצע ולרוץ מהר.

ומה בצבא? אני עובדת עם אנשים בכל הדרגות, מהצעירים הנלהבים (והמהממים!) ועד הכי בכירים שיש. אוסף קצינים וקצינות שלכולם יש מכנה משותף בולט: אש בעיניים להכניס שינוי, לייצר התייעלות בצה"ל, להכניס חדשנות, לבנות ולהטמיע אסטרטגיות שיתוף. זה אשכרה מסב לי אושר.

מה זה אומר בעצם?
מה זה אומר להכניס שיתוף לצה"ל, את זה תוכלו לקרוא כאן בכתבה המרתקת שהרימה צאלה קוטלר מגלובס, העיתונאית הראשונה שמטפלת בנושא ככה לעומק, עם ניוז שלא פורסם עד היום. (לינק לכתבת העיתון  לינק לכתבת הטלוויזיה). תוכלו לקרוא שם גם על יזמות השיתוף באמדוקס (כן, גם ההייטק מאמץ שיתוף פנים-ארגוני) ועל ארגונים נוספים.

ואני? ממה מורכב היום-יום שלי? המון הרצאות, ייעוץ בכל מיני ארגונים אבל בעיקר בצה"ל – שבו אני עובדת על פרוייקטים של מדי א' יד שניה לאנשי קבע, הובלות שיתופיות, שיתוף משאבים בין יחידות ואפילו מחפשים את הדרך להטמיע תחבורה שיתופית חכמה. בקיצור, צה"ל – ממש לא מה שנדמה לכם. שיא החדשנות וההייטק, עם יוזמות שאפילו הארגונים הכי מתקדמים היום בארץ, באים ללמוד ממנו איך מיישמים.
אה, ומסקנה אחת בולטת: לכו עם הלב. תמיד.

כלכלה שיתופית: תל אביב – הבירה עולמית של Bird וכאב הראש של Airbnb. איך תיראה השנה הבאה?

האם הסכסוך בין Airbnb למשרד התיירות ישפיע על האירווזיון? מי החברה שהכפילה את שוויה בזכות קורקינטים בתל אביב? האם הבחירות יעזרו ל-uber להיכנס לארץ? מה היו האירועים הדרמטיים של 2018 בתחום הכלכלה השיתופית ובעיקר: מה צפוי לנו ב-2019?

את הסיכום המלא תוכלו לקרוא בפרוייקט השנתי שלי ב-TheMarker (כאן בפוסט סיכום חלקי)

 

האופניים השיתופיים שהפכו לתופעה בכל העולם

בינואר לפני 11 חודשים בדיוק, הכריז האקונומיסט, מהעיתונים הכלכליים החשובים בעולם על "תופעה חדשה": האופניים השיתופיים שכובשים את העולם. פחות משנה לאחר מכן מדובר כבר בעובדה מוגמרת ובחלק בלתי נפרד מחייהם של מליונים רבים בעולם. הערים הגדולות בעולם המערבי נשטפו באופניים שיתופיים, נטולי עמדת עגינה. רק לסרוק, לשחרר את הגלגל ולנסוע. לשלם לפי המרחק והזמן שנסעתם, וכשסיימתם – פשוט לעדכן באפליקציה שסיימתם, וללכת.
זה התחיל בסין, ומהר מאד עשה עלייה לעולם המערבי. אם בישראל שלפני שנה הכרנו רק את תל-אופן, שכולל עמדות עגינה מסורבלות שמחייבות אותנו להגיע עד לנקודה שבה עוגנות האופניים, השנה נכנסו לכאן ofo הסינית (שהייתה הראשונה, נכנסה, ועזבה. לא בגללנו ובגלל השוק הישראלי. יותר בגללה ובגלל עניינים פנימיים של בעלות ופיננסים). גם mobike הסינית כאן. בקרוב יהיו כאן גם אופניים ירוקות של ליים. בכלל, התחום של אופניים שיתופיים קיבל תאוצה כל כך נרחבת השנה, שגם חברות כמו איקאה, רשת הסופרמקטים לידל (שפועלת באירופה) וכמובן גם uber  ו-lyft (המתחרה הגדולה של אובר) כולן החליטו להכניס יד ורגל לתחום הצומח הזה. בביקור האחרון שלי במילאנו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה: מידי בוקר מאות ואלפי אשים, גברים בחליפות, נשים בחצאיות ועקבים, ממהרים בבוקר לעבודה, יורדים מהאוטובוס או מהרכבת עולים על זוג האופניים הראשון שהם רואים פנוי, ומדוושים את הקילומטר
האחרון למשרד. כל כך נפוץ זה נהיה, שבעיר מסתובבים רכבים יעודיים שכל תפקידם הוא לטפל באופניים מקולקלים, לאסוף או לפזר אותם ברחבי העיר.

ומה ב-2019?

כעת מתמודדות העיריות עם השאלה איך למנוע את הנושא מלהפוך למטרד: אנשים משאירים את האופניים בנקודות שמפריעות להולכי רגל, באמסטרדם היו שזרקו את האופניים לתעלות, בארה"ב היו שהעלו אותם באש. כמו כל תופעה שעוברת משלב ההזנק הראשוני לתופעת המונים, גם האופניים השיתופיים נמצאות עכשיו במקום שבו הרגולציה צריכה להתערב ולמסד את התחום. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים של הערים הגדולות בעולם ב-2019, כן, גם בתל אביב, רמת גן, ירושלים, חיפה וערים נוספות בישראל.

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

Airbnb ומשרד התיירות: מרומן סוער לקרב ב-3 מערכות

2018 הייתה השנה שבה מערכת היחסית החמה והמחבקת שבין משרד התיירות הישראלי ו-Airbnb הפכה לקרב תקשורתי בינלאומי ב-3 מערכות:

מערכה ראשונה:  סוף נובמבר. איירבנב מחליטה "להקריב" את השוק הישראלי, בשל לחצים מארגון הבי.די.אס שממרר את חייה. עד אז הייתה איירבנב אורחת מאד רצויה בישראל. משרד התיירות חיבק אותה, וסייע לה להביא לכאן תיירים, בעיקר כאלה שמחפשים פתרונות לינה שהם לא מלונות 5 כוכבים. ראשי ה-BDS מאד לא אוהבים את החיבוק הדדי הזה. הם דורשים שאיירבנב תפסיק לעבוד בשטחים, ולא תאפשר לישראלים להשכיר את הנכסים שלהם שם. איירבנב, שקצת נמאס לה מההצקות של ראשי החרם (הם מחכים לבכירי האתר עם שלטים והפגנות לכל מקום אליו מגיע, שולחים בכירים מתוך ומחוץ למערכת להפעיל עליו לחצים וכו') מחליטה שהסיכה הקטנה על המפה בים התיכון, שנקראת ישראל, לא מספיק חשובה.
היא מודיעה, חד צדדית וללא כל התראה, שלא תאפשר יותר לבעלי בתים מחוץ לקו הירוק להעלות את הדירות שלהם להשכרה קצרת טווח באתר.

מערכה שניה: בכירי איירבנב מגלים שאין קשר בין גודלה של הסיכה הקטנה על המפה ובין רמת ההשפעה שלה בעולם: יהדות העולם הימנית נזעקת להגן על כבודנו. סנאטורים אמריקאים מתחילים להפעיל לחץ על איירבנב לחזור בה. בכירים בעלי השפעה במסדרונות הממשל מסתובבים בוושינגטון, ומפעילים לחצים מאסיביים על סנאטורים כאלה ואחרים. הלחץ עושה את שלו ואיירבנב מוציאה לישראל משלחת שמנסה להגיע להבנות עם שר התיירות.
מערכה 3: איירבנב מבינה שהסכסוך הישראלי-פלסטינאי קצת יותר מורכב ממה שהיה נדמה לה, והוא כולו יושב עליה עכשיו. מה שהיא לא תעשה, זה כנראה יגמר לא טוב ויהיו להחלטה השלכות גלובליות. המשלחת הבכירה של סמנכ"לים שמגיעה לארץ נפגשת עם השר לוין ואנשיו. לאחר פגישות ארוכות, כשנראה לכאורה שהדברים באים על פתרונם, ניצת הסכסוך שוב. הפעם, משרד התיירות היה זה שעשה את הצעד הראשון: הוא הוציא הודעה לתקשורת שהאיירבנב התקפלה וחוזרת בה מההכרזה. באיירבנב מאד לא אהבו את ההודעה הזו, וזו הודיעה בתגובה שטרם התקבלה כל החלטה וכי כל האפשרויות פתוחות לעת עתה.

ומה ב-2019?

מערכה רביעית תצא לדרך עם תחילת השנה החדשה. כל זה, כשהאירווזיון ברקע, אירוע שמבחינת AIRBNB וגם תושבי תל אביב ותושבי ערים שסביב לה, מחכים לו בכיליון עיניים, כהזדמנות לייצר לעצמם הכנסות רבות נוספות מהנדל"ן הקיים שלהם. זה, לצד מארגני האירווזיון עצמו שבנו על איירבנב כעל זירת פתרונות לינה שתארח את האלפים שמגיעים. גם רשות המיסים לא טומנת ידה בצלחת וסוגיית המיסוי של איירבנב בישראל צפה והתחדדה – במקרה או שלא במקרה – על רקע המשבר.

 

כך הפכה תל אביב לבירת הקורקינטים החשמליים השיתופיים של העולם

אם 2015-2016 היו שנות ה-Uber וה-Airbnb,  שנת  2017 הייתה שנת התבססות משרדי ה- we  work והאופניים השיתופיים, אז שנת 2018 הייתה ללא ספק שנת הקורקינטים החשמליים השיתופיים. Bird  האמריקאית, הראשונה שהחלה לעשות קורקינטים חשמליים שיתופיים, היא החברה בעלת קצב הצמיחה הכי גבוה בעולם כיום. היא שווה 2 מיליארד דולר והיא רק בת שנה וחודשיים. לפני ארבעה חודשים בלבד היא הייתה שווה "רק" מיליארד דולר. אם אתם תל אביביים או רמת גנים, בטח כבר פגשתם אותה. אם עדין לא, זה רק עניין של זמן. גרים בעיר גדולה אחרת? יש סיכוי לא רע שתפגשו אותה בקרוב גם אצלכם.

כמו באופניים שיתופיים, גם בבירד – כמו אצל המתחרות שלה – המודל זהה: מצאו קורקינט פנוי ברחוב, התניעו אותו באמצעות האפלקיציה, שלמו לפי זמן שימוש (נסיעה של רבע שעה תעלה לכם 12.5 שקלים. 5 שקלים בהשכרת הקורקינט +חצי שקל לכל דקה). בסיום הניחו אותו במקום כלשהוא. מישהו אחר כבר יבוא לעשות בו שימוש.

תל אביב נבחרה להיות אחת משתי ערים ראשונות בעולם שבירד פועלת בה, מחוץ לארה"ב, לצד פאריס. הפיילוט היה כל כך מוצלח שמיד אחריו קרו שני דברים: 1. בירד יצאה לערים רבות נוספות בעולם. 2. שווי החברה הכפיל את עצמו.

למה תל אביב? כי אנחנו שוק חריג בעולם בכל הקשור לקורקינטים חשמליים. קצב האימוץ של התל אביביים את הכלי הזה הוא חסר תקדים במונחים בינלאומיים; מזג האוויר שלנו מאפשר רכיבה רוב חודשי השנה ובעיקר, התחבורה הציבורית פה במצב כל כך קשה, שכל פיתרון חלופי, זמין, נייד וזול (יחסית למונית), מתקבל כאן באהבה גדולה.

אחד הנתונים המפתיעים שחושף יניב ריבלין מנכ"ל בירד ישראל הוא מי ומתי משתמשים בכליו: "30% מהנסיעות כאן הן נסיעות בשעות עיסקיות – 8-9 בבוקר ו-6-7 בערב. זה אומר שזה הפך לאלטרנטיבה לאנשים עובדים, שמשאירים את הרכבים בבית", אומר ריבלין. "אחד מכל 10 תל אביבים כבר עשה שימוש בבירד", הוא אומר ורובם לא תיירים או מחפשי תנועת פנאי אקראית בשבת בבוקר.

למעשה, תל אביב הפכה לזירה כל כך חמה בתחום הקורקינטים החשמליים השיתופיים, שהוול סטריט ג'ורנל הקדיש לה בתחילת דצמבר 2018 כתבה שלמה בנושא.

אז מה קצב הצמיחה של בירד וכמה הוא מהיר? קחו את אובר למשל: בשנה הראשונה שלה נעשו בה פחות מ-1 מיליון נסיעות. כמה נסיעות נעשו בבירד בשנה הראשונה? מעל 10 מיליון, של 2.1 מיליון משתמשים רשומים. פי עשר מאובר.

ומה ב-2019?

השנה יצוצו הרבה מאד קורקינטנים במרחב העירוני הישראלי והעולמי. אם ב-2018 נכנסו לישראל כמה מאות קורקינטים כאלה, בשבועות הקרובים תצטרף lime המתחרה הכי גדולה של בירד, והשמועות אומרות שחברה שלישית גם היא בדרך. זה אומר עוד הרבה קורקינטים חשמליים בעוד ערים בארץ. ושוב, כמו בתחום האופניים החשמליים, הגידול המואץ יביא עימו סוגיות רגולציה: האם האנשים שמטעינים עבור החברות
הללו את הקורקינטים בלילות (חשמל שיתופי בתשלום) משלמים מס? האם תהיה חובת חבישת קסדה על המכשירים הללו, חוק שיהרוג את הספונטאניות של השימוש בהם (כי מי מסתובב עם קסדה לשימוש אקראי?) ומה יעשו העיריות אם זה יהפוך למטרד סביבתי? את השאלות האלה שואלות את עצמן לא רק תל אביב ורמת גן היום אלא מרבית הערים הגדולות בעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיכום. לסיכום השנה כולו ולתחזיות 2019 כפי שפורסם ב- TheMarker, הקליקו כאן

בירד לבלוג

 

 

 

איך היה הבית בטורונטו שקיבלנו בחינם?  

הפוסט הקודם (כאן) נגמר הסימן שאלה – שלא לומר חשש גדול – איך יראה הבית שאנחנו מקבלים בחינם ל-3 שבועות בטורונטו, תמורת בלון וירטואלי. הבית היה מעולה, לא פחות. וגם בעלי הבית היו נפלאים. הם קיבלו מאיתנו בלון וירטואלי, שאותו הם לקחו כדי לצאת לנופש בשוויץ. בתמורה הם השאירו לנו את הבית היפה הזה: חזית הבית

חזית הבית

הסלון

הסלון

הנוף מהמרפסתהנוף מהמרפסת שלהם

עם קבלת פנים מקסימה בדמות קופסת דונאטס + פתקים מקסימים שהם השאירו לנו ברחבי הבית עם הסברים על כל דבר והזמנה לשתות מהבירה הקרה שהשאירו לנו במקרר.

למה החופשה שלנו הייתה שונה מכל חופשה רגילה ואיך זה שאין לנו תמונות להראות לכם?

חופשה של החלפת בתים שונה מכל חופשה אחרת: בגלל שאנחנו לא משלמים על לינה, אנחנו יכולים למשוך את החופשה כמה לילות שמתאים לנו ולמשפחה מהצד השני, מבלי לשרוף 1200 שקל על כל לילה (מחיר ממוצע של לילה למשפחה בטורונטו). התוצאה היא שאנחנו מבלים בכל חופשה כזו כ- 3 שבועות באותה עיר ובסביבתה.
כשבחרנו את טורונטו אמרו לנו שאין מה לעשות בה כתיירים יותר מכמה ימים. רק מה, כאן מתחיל הכיף הגדול: בגלל שאנחנו לא לחוצים בזמן, מיד כשאנחנו מסיימים את הצ'ק ליסט של התיירים אנחנו מתחילים בתכלס, שזה אומר להכיר את העיר באמת.
כך למשל למדנו שבטורונטו בריכות השחייה הן חינם והן שוות במיוחד. באתר של העיר יש רשימה של כל הבריכות ומה מיוחד בכל אחת מהן. יש כאלה עם מגלשות מים לילדים, יש אולימפיות, יש כאלה שמתמחות בפעוטות, יש מכל סוג. באחד הימים הלכנו לבריכה שהמיוחד בה זה מקפצות: יש בה מקפצות בגובה 1 מטר, 5 מטר ו-10 מטר וזה מטורף כמו שזה נשמע. חוויה שלעולם לא נחווה בארץ וכנראה לא היינו חווים אם היינו מסיימים את טורונטו ב-4 ימים כמו שהמליצו לנו.
אסף קפץ מהמקפצה של ה-5 מטר (קפיצה מגובה קומה שנייה של בניין מגורים, כן?) וזכה לתשואות מכל הנוכחים בבריכה שעפו על הילד הקטן מיזראעל עם התעוזה שלא הייתה לחצי מהילדים שם.

אבל אין לנו תמונה של זה. למה? זה עוד משהו מגניב על הבריכות של טורונטו:
בפעם הראשונה שהגענו לבריכה, שלפנו את הארנק אבל בקבלה הסבירו לנו שכאן הבריכות חינם. כולן. שאלתי אותם איך כל הטוב הזה בחינם? הסבירו לי שעיריית טורונטו מממנת בריכות חינם לציבור כי זה מקדם פעילות ספורטיבית וגם כי זה מייצר בילוי יחד בלי מסך. המחיר: אסור להכניס סלולריים לבריכה. אסור להכניס תיקים. כלום. ה-כל נשאר בלוקרים מחוץ לשטח הבריכה. בכניסה יש שומר שמוודא שאתם נכנסים אך ורק עם מגבת. אה. וגם אין איפה לקנות ארטיקים, חטיפים ושאר זבל. בריכה נטו. חינם.

בילינו שם שעתיים. מסביבנו אנשים וכולם נטולי מסך. מראה לא שגרתי.
ואצלנו? הטינאייג'רית גילתה פתאום שהאחים שלה קופצים ראש לא רע, ועשו שעה של תחרות קפיצות (הבריכה בעומק 5 מטר!) גם אנחנו ההורים השתתפנו. היה פשוט מעולה. אבל אין לי תמונה, כי, המממ, אסור להכניס סלולריים.

3

טיול בתוך טיול או: טיפים טריים למנהטן

טורונטו הוא יעד סופר מוצלח מכמה סיבות:
1. כי יש אליו טיסה ישירה ללא צורך בקונקשן.
2. כי מזג האוויר שם מעולה באוגוסט.
3. כי המחירים שם יחסית זולים (דולר קנדי = 2.8 שקלים)
4. כי האטרקציות ממש קרובות: מפלי הניאגרה – שעה נסיעה. פארק רכבות ההרים הגדול ביותר בקנדה – חצי שעה נסיעה. אלף האיים – שעתיים וחצי שזה הכי רחוק שנסענו שם.
4. כי ניו יורק היא רק 50 דק' טיסה והטיסה יחסית זולה (110 דולר לאדם).
אז החלטנו, מאיה ואני, להשאיר את הבנים בטורונטו ולעשות לנו חופשה בתוך חופשה, יומיים במנהטן.

את מנהטן אני מכירה היטב, ובכל זאת למדתי כמה דברים חדשים: 
VIA – תחבורה שיתופית זה שוס ואת uber כולם מכירים. אבל VIA היא אנונימית למדי לישראלים, למרות שמדובר בסטארטאפ ישראלי שכבש את מנהטן. כשאתם מזמינים נסיעה בוויה, האפליקציה מובילה אתכם לחכות בפינת הרחוב הקרובה ביותר, ומורידה אתכם דקה-שתיים הליכה מהיעד שלכם. על הדרך הנהג שלכם אוסף נוסעים נוספים. עלות נסיעה: 5$ לאדם, 7 דולר לזוג. בכלל, תחבורה שיתופית הפכה להיות כל כך דומיננטית בארהב ובקנדה, כך ששדות התעופה גם בניו יורק וגם בטורונטו מקדישים לאפליקציות האלה קומה שלמה בחניון – שרק ממנה מותר לאסוף נוסעים. המחירים: מונית משדה התעופה לה גווארדיה עולה כ-60-70 דולר. אובר יעלה לכם 45 דולר. ליפט יעלה לכם כ-40 דולר. ויה יעלה לכם כ-35 דולר. חצי ממונית.

עוד המלצות על ניו יורק:
VR World 
– עולם של מציאות מדומה מבוססת על משקפי VR. דרך טובה ממש להבין את הפוטנציאל המטורף של התחום הזה וממש לא רק בעולם המשחקים, אלא גם בעולם השיווק והמכירות, בתחום האופנה, הרכב, המזון. מה לא בעצם.

הצגות חדשות: Dear Evan Hansen – מיוזיקל חדש יחסית, מאד מצליח, מרגש ומיוחד. מתאים לצפייה עם טינאייג'רס. עוסק בנושאים של התאבדות נוער, סמים, אלכוהול. לא קל לעיכול אבל עשוי היטב וחזק מאד. קשה מאד להשיג כרטיסים אז להקפיד להזמין מראש.

1

מימין, השילוט שמראה איפה מורידים ואוספים נסיעות באפליקציות השיתוף – בשדה התעופה לה גווארדיה במנהטן. משמאל, השלט שמראה איפה איזור האיסוף של נוסעים באפליקציות שיתוף נסיעות בשדה התעופה בטורונטו.

 

 

בדרך לטורונטו: על הבית שנקבל שם, על הניתוק מפורטנייט ועל ספריית ציוד פורחת

בעוד כמה ימים נטוס לקנדה למה שיהיה – אני מקווה – טיול משפחתי מגניב בן 3 שבועות, אבל גם חודש לימודי עבורי, שיתחיל בסימן שאלה (מותח למדי) לגבי איפה נגור. את סיפור החלפות הבתים הקודמות שלנו אתם כבר מכירים. (לינק להחלפה בבוסטון) הפעם אנחנו עולים מדרגה. אנחנו לא מחליפים בתים סימולטנית עם משפחה שתבוא לגור אצלנו, אלא מקבלים בית במרכז טורונטו. ללא תשלום, ממשפחה זרה, למשך 3 שבועות. (בתמונה – הבית שלהם)
איך זה קרה העניין הזה? לא מדובר בבית של חברים, למעשה אנחנו לא מכירים אותם. זאת אומרת, אנחנו מכירים אותם מעט. "פגשנו" אותם בסקייפ כמה פעמים. הם נותנים לנו את ביתם תמורת בלון. בלון וירטואלי שאנחנו נתנו להם, כחלק משיטת התשלום באתר homexchange.com. הם עצמם לקחו את הבלון שלנו, ונתנו אותו למשפחה בציריך שם הם יבלו את הקיץ כשאנחנו נגור בבית שלהם. שווי העסקה הסיבובית הזו – 20 אלף שקל. (זה מה שהיינו משלמים על 20 יום לינה בטורונטו)

הבית שנקבל בטורונטו

עד היום היינו עושים החלפה סימולטנית (הם באים אלינו ואנחנו אליהם בו זמנית) ואני הייתי רגועה, כי זה – אני כבר יודעת שעובד. אבל כעת יש בפנינו סיטואציה, איך נאמר, טיפל'ה מטרידה. כי מה מונע מהם לדפוק לנו ברז? להחליט ברגע האחרון שהם לא רוצים? הם הרי לא קנו כרטיס טיסה לישראל שהם תקועים איתו עכשיו. אם נשים רגע את החששות בצד, הם נראים אמינים וסה"כ אחלה בני אדם. נקווה שהכל ילך חלק (:
עכשיו לגבי הטיול המשפחתי. אני מקווה מאד מאד (מאד!) שלא אחזור מעולפת מעייפות מטיול עם 3 ילדים: אחת בת 15, טינאייג'רית שעלולה להיות נוהמת ורוטנת לפרקים, אחד בן 11 עוד מעט, מכור לפורטנייט שיעבור גמילה קשה במיוחד, והאחרון, בן 7 שלכו תנסו להעביר איתו ג'ט לג, כי כשהילד הזה נחוש לישון – הוא נחוש. בקיצור, השארו עימנו, אעדכן תוך כדי תנועה.
קנדה בכלל, וטורונטו בפרט נחשבות למקומות שבהן הכלכלה השיתופית פורחת. נתחיל מזה שטורונטו מושתתת רבות על נסיעות שיתופיות. כאן בלינק תוכלו לקרוא כתבה עדכנית וסופר מרתקת על איך האנשים בטורונטו הסבו חלק ניכר מהתחבורה שלהם לנסיעות משותפות במגוון אפשרויות וגירסאות.
כשאהיה שם אקפוץ לבקר בספריית הציוד שלהם, שנחשבת בעולם לאחד ממקרי הבוחן המעניינים: עיריית טורונטו הקימה ספרייה. כמו לספרים, רק לציוד. זה קיים גם בתל אביב (בפלורנטין) ובעוד ערים בעולם. אבל בטורונטו – כך סיפרו לי – זה נחשב להצלחה אדירה. מעל ל-5000 פריטים שתוכלו לשכור לשימוש נקודתי, במחיר סמלי. החל ממדפסות תלת מימד, דרך מקדחות, כיסאות פלסטיק, מחצלות, מיחמי מים, ועד מגלשי שלג מיוחדים. המספרים: 5200 איש מנויים שמשלמים 55 דולר קנדי דמי מנוי לשנה. הם השכירו פריטים מעל ל-70 אלף פעם בשנה האחרונה. בקיצור, שילוב של עבודה ופלז'ר. (עד כמה שאפשר לקרוא לשלושת הילדים שלנו פלז'ר, כן?)

על הבית בקנדה שנקבל הקיץ בחינם ועל השליחויות שהפכו לדבר הכי חם בעיר

בקיץ נקבל בית מקסים בטורונטו – ללא תשלום – מאנשים שאנו לא מכירים 

בקיץ נטוס לטורונטו כל המשפחה ל-3 שבועות, שם נגור בבית מקסים במרכז העיר לגמרי בחינם. כן. לא נשלם עליו שקל. לא מדובר בבית של חברים, למעשה אנחנו לא מכירים אותם. זאת אומרת, אנחנו מכירים אותם מעט. "פגשנו" אותם ואת הילדים שלהם בסקייפ כמה פעמים. הם נותנים לנו את ביתם במרכז טורונטו, תמורת בלון. בלון וירטואלי שנתנו להם. למעשה הם לקחו את הבלון שלנו, ונתנו אותו למשפחה בציריך שם הם יבלו את הקיץ כשאנחנו נגור בבית שלהם.
תוך כדי ה-3 שבועות שלנו בטורונטו, נטוס לשני לילות במנהטן. שם נגור בבית של זוג פנסיונרים, שיבוא לגור אצלנו שבוע, ויתן לנו בתמורה לזה בלון.
אם נעבור רגע להעריך את שווי הסיבוב הזה: לילה בטורונטו באיירבנב עולה כ-1000 שקל. זה אומר שאנחנו חוסכים כ-20 אלף שקל עלויות לינה. בזמן הזה, המשפחה שנותנת לנו את הבית, חוסכת סכום דומה בלינה בציריך והזוג במנהטן, הם בכלל שיחקו אותה כי לילה בתל אביב היה עולה להם הון עתק. אבל שקל לא עובר פה ידיים, והעסקה הסיבובית הזו מושתתת כולה על מטבעות חלופיים, עוד נגזרת של כלכלה שיתופית.
באתר שבו אני מוצאת החלפות בתים סוחרים בבלונים. יש אתרים שסוחרים בלבבות, אחרים נותנים שווי של "כוכבים" לכל עסקה. המשותף לכולם הוא שירותים ומוצרים שעוברים מיד ליד שלא תמורת כסף ממשי אלא שווה ערך כסף, שאת השימוש בו אפשר לעשות רק בגבולות אותו אתר.
רוצים ללמוד עוד על שיטת הבלונים של Home exchange ולראות האם היא מתאימה גם לכם, ואולי אפילו למצוא החלפה לקיץ הקרוב (אם כי יתכן שזה מעט מאוחר) – כנסו לכאן

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%9f

 

משלוחים לכולם או: כך הפכו המשלוחים המידיים למוצר הכי חם בעיר 

לפני כמה שבועות אחות של חברה שלי חלתה. החברה הכינה לה מרק מפנק, רק מה, עם ילדים קטנים בבית היא לא יכלה לנסוע להביא לה אותו בלילה, אז היא ארזה את הסיר ב-20 סיבובי ניילון נצמד ושלחה אותו על קטנוע בשליחות. אף טיפה לא נשפכה בדרך והוא אפילו הגיע חם.
אני לעומת זאת, שכחתי את משקפי השמש שלי במסעדה. אני גרה ברמת גן, המסעדה בתל אביב. בשעות היום זה גג 20 דק נסיעה. מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי לפני חצי שנה? נוסעת למסעדה. מה עשיתי השבוע? הוצאתי שליח של gett שאסף עבורי את המשקפיים תמורת 19 שקלים עלות המשלוח.
עד לפני כמה חודשים משלוחים היו עסק יקר, ולא רק יקר. הנגישות למשלוחים על טוסטוסים הייתה קשה ומורכבת לאנשים פרטיים. יכולתם להוציא שליח רק אם אתם ארגון גדול שיש לו סידור קבוע עם חברת שליחויות. אבל הכלכלה השיתופית פתחה גם את השוק הזה והיא עושה בו מהפכה בימים אלו ממש, מהפכה שמשנה דרמטית הרגלי שימוש. פרט ל-Gett, יש גם את PickPack  ואת SoPick

למה זה שיתוףכי כל אחד (כמעט) יכול להיות שליח שלהם לאסוף על הדרך חבילות ולהוריד אותן במקום אחר. ניצול יעיל יותר של זמן ושל משאבים. האובר של השליחויות.

אז איך זה משנה הרגלים? תתחילו להתרגל שממש קל להוציא שליח. צריכים לאסוף מכנסיים מחברה? תוציאו שליח באמצע היום במקום לנסוע לשם לבד. שכחתם מטען ואתם קצרים בסוללה? תוציאו שליח הביתה. העלויות יעלו כמה עשרות שקלים – ולרוב זה יעיל יותר מאשר נסיעה שאתם תיסעו בעצמכם.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941