בקיץ הקרוב נטוס לפינלנד. נגור – ללא תשלום – במשך שבועיים בבית שיושב על אגם, בתוך יער. הכי כיפה אדומה בואכה האחים גרים (אבל בלי המכשפה והזאבים, נקווה). כמו כל חורף, כשליאור ואני מתכננים את חופשת הקיץ שלנו, אנחנו בוחרים יעד, גבי אנד דבי סטייל: פותחים מפה, מסתכלים איפה עוד לא היינו ויש אליו טיסות סבירות, וקדימה, לחפש החלפת בתים באתר home exchange.
אז הפעם היעד הנבחר היה פינלנד. שלחתי פניה לכ-70 משפחות שגרות בפינלנד הצעתי להן לעשות החלפת בתים איתנו כאן בישראל. באחד הימים אני מקבלת את התשובה הזאת:

היא צירפה כמה תמונות של הבית שלהם, אחת מהן זאת התמונה הזאת: (עכשיו, בהחלט התלבטתי איך לענות לה, כי סה"כ נעים פה באוגוסט).

מזג אוויר דומה לישראל?

בסוף סגרנו החלפה של שבועיים עם משפחה מקסימה אחרת, אבל הם לא יבואו לארץ, כי כנראה שאוגוסט בישראל זה גדול על הפינים. (הם לקחו את ה-Guest Points שלנו שאיתם הם יעשו החלפת בתים בצרפת). זה האגם שצמוד לבית שלהם

וזאת המרפסת שלהם:

רוצים לקרוא עוד על שיטת ה-Guest Points באתר Home exchange?  זה הלינק בשבילכם 

איך הפך צה"ל לארגון פורץ דרך בתחום התחבורה השיתופית ולמה זה עוזר גם לכם?

אחד מהפרוייקטים שאני מלווה בצה"ל וסוף סוף רואה אור, אחרי כשנה של עבודה: בעוד כמה חודשים יוכלו קציני/ות צה"ל להשאיר את הרכב בחניה בקריה ולנסוע ממקום למקום (תל השומר, גלילות וכו') בשאטלים שיתופיים חכמים, שיורידו רכבים מהכביש, יחסכו דלק ויספקו חווית משתמש כזו שהם עוד לא פגשו קודם במקום העבודה שלהם. אם אתם מכירים את באבל דן, אז דומה לזה.
להטמיע גישה כזו זה קשה: לגרום לאנשים להשאיר את הרכב הצמוד שלהם בצד זה קשה. לגרום להם לתת אמון במערכת היסעים דיגיטלית שתביא אותם בזמן לדיון, בלי איחורים, זה כבר ממש אתגר.
בקיצור, אחלו לנו הצלחה כי הצלחה של צה"ל בתחום, זה אומר הורדת רכבים מהכביש וחיסכון בהוצאה צה"לית על דלק. אינטרס של כולם. כאן למטה צילום מתוך ידיעות אחרונות. אם אתם רוצים לקרוא בצורה נוחה יותר, כאן תוכלו לעשות את זה.

מתוך ידיעות אחרונות – תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל

אם אתם רוצים לשמוע עוד על חדשנות שיתופית בצה"ל, לחצו כאן לפרק הרלוונטי בפודקאסט

מגמות וטרנדים מעולם הכלכלה השיתופית

המודל של wework גולש לעולמות חדשים כמו קמעונות אופנה ומסעדנות. נניח שאתם מעולים בעיצוב אופנה, תכשיטנות או כל אמנות אחרת, אבל פחות טובים בלוגיסטיקה, בניהול קופות, בניהול מלאי מק"טים, בגיוס אנשי מכירות והחיבור לאתרי סחר. מה לעשות שכל אלה נדרשים כדי לעשות קמעונות טובה, והאמנות לבדה לא מספיקה.
בשביל קמעונאים מהסוג הזה הוקם Anchor shops שהוא wework של הקמעונות (כך הם מגדירים את עצמם). החל מ-800 דולר בחודש לחנות הכי קטנה, ועד 1600 דולר בחודש לחנויות גדולות יותר, ואתם תעסקו רק באומנות שלכם. הם יעסקו בכל השאר. זאת מגמה שהולכת ומתפתחת ויושבת על תובנות של כלכלת גישה (חלק מכלכלה שיתופית).

גם בישראל יוזמה שיתופית בשם "בית הבד" שפתחו שתי בוגרות שנקר, שמיועד לכל אלה שאוהבים לעצב ולתפור, אבל לא מעוניינים בהקמת סטודיו, שכירת ציוד וכו'. אל בית הבד מגיעים מעצבים/ות ומוצאים שם חללי עבודה שיתופיים ובהם כל הציוד הנדרש להם: שולחנות גזירה, עמדות עבודה, בובות דיגום מקצועיות ומלא אווירה. החלל מושכר לפי שעה, בכרטיסייה או על בסיס חודשי, לפי הצורך. (לינק בתגובות)

אנחנו רואים את אותה מגמה גם בתחום המסעדנות: cloud kitchens שהוקמה על ידי אחד מייסדי אובר, אומרת ככה: אתם תבשלו/תעשו את אומנות המטבח שלכם, אנחנו נספק לכם את כל הלוגיסטיקה: תעשו שימוש במתחם המטבחים השיתופיים שלנו, אנחנו נגייס וננהל עבורכם את מערך השליחים, בקיצור כל החלק הפחות אומנותי של ניהול מסעדה (שעוסקת בשליחויות בלבד ללא ישיבה פיזית).

זה פוסט שאני כותבת בראש שוב ושוב כבר שנה וחצי ובסוף לא מפרסמת. תאמינו לי שהיה קשה לי להתאפק.

החיים שלי התהפכו לפני שנה וחצי וזה קרה לגמרי במקרה. בוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, מזה כמה שנים שאני צוברת ידע מקצועי וניסיון אישי בכל מה שקוראים לו "כלכלת שיתוף". זה תחום שצומח בקצב אדיר ומכניס לי עניין עמוק בחיים האישיים והמקצועיים. (עניין, שקוראי הבלוג הזה מכירים היטב מהפוסטים שלי). אבל הרגשתי שאני היחידה שנמצאת שם ואף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו.
נתתי לא מעט הרצאות, בהרבה מאד ארגונים, לרוב בהנהלות או בדירקטוריונים. הם מאד נהנו, צחקו ואפילו נתנו פידבק מעולה בסוף, אבל שם זה נגמר. הם התייחסו לזה כאל עוד הרצאת חדשנות וזהו. זה תסכל אותי מאד כי הבנתי שזה הרבה מעבר להרצאת העשרה. זאת מהפיכה בדרך שבה ארגונים יכולים וצריכים לחשוב וכשאני אומרת "ארגונים" אני לא מתכוונת לאובר או איירבנב אלא לכל הארגונים.

מתסכול לדילמה (או: כך השתנו חיי המקצועיים)
ואז, לפני שנה וחצי, קרו לי שני דברים, כל אחד יותר דרמטי מהשני ושניהם קרו באותו שבוע: הראשון, קיבלתי הצעת עבודה. לא סתם הצעה, אלא משהו ממש ממש שווה. חברת הייטק מגניבה במיוחד פנתה אלי והציעה לי תפקיד בתחום שהיה דומה למה שעשיתי בתנובה. תפקיד מעולה ממש, עם שכר ברמות שלא יכולתי אפילו לחלום עליהם, עניין מקצועי, המון טיסות מרתקות מסביב לעולם. אבל מה? זה לא היה קשור לכלכלה שיתופית בשום צורה. אז לא נרדמתי בלילה.

"תגידי, יעניין אותך להתחיל לעבוד עם הצבא?"
באותו שבוע בדיוק פגשתי את הדס. נדירות הפעמים שבגיל מבוגר אדם פוגש מישהו שאשכרה משנה לו את החיים. עבורי, הדס היא אדם כזה. סא"ל הדס קליין היא מנהלת הפיתוח הארגוני של האגף הטכנולוגי-הלוגיסטי של צה"ל, שהגיעה לגמרי במקרה להרצאה שלי. היא הייתה האדם הראשון בצה"ל שהבין שכלכלה שיתופית זה לא רק הרצאת העשרה או קוריוז, אלא משהו שיכול לעשות שינוי אמיתי לטובה, בארגון הענק הזה.
היא שאלה אותי אם יעניין אותי להתחיל לעבוד עם הצבא, הפגישה אותי עם האלוף האחראי על כל תחומי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצבא, שזיהה מהר מאד את הפוטנציאל ואמר לה ולי – קדימה, צאו לדרך.

עכשיו, להמר: היי-טק או צה"ל?
קאט ללילות בלי שינה, שבהם הייתי צריכה להמר: תפקיד מהאגדות שמי יודע מתי ואם בכלל אקבל עוד פעם הצעה כזו, או ללכת לעבודה עם צה"ל, למשהו שרק אלוהים יודע אם יצא ממנו משהו אמיתי או שזאת תהיה עוד עבודת ייעוץ נקודתית שתיגמר בעוד שלושה-ארבעה חודשים?

ובכלל, לעבוד עם צה"ל? אני? מבחינתי צה"ל הוא ארגון היררכי, כבד, איטי, לא כזה שממהר לאמץ חדשנות. צה"ל הוא ארגון כזה שתנובה, שבה עבדתי כמה שנים לפני זה, נראית כמו סטארטאפ קטן ומהיר לעומתו ודה מארקר שבו עבדתי במשך שנים ארוכות הוא שיא החדשנות והעניין לעומתו. כך חשבתי אז.

למרות זאת, החלטתי ללכת עם הלב. מציעים לך לעבוד בשיתוף, לא תיקחי? עד אז עבדתי בעיקר בהרצאות ומידי פעם תהליך ייעוץ ממוקד כלכלה שיתופית לחברה כזאת או אחרת.
אז הימרתי.  אני זוכרת איך רעדו לי הידיים כשחייגתי לאותה חברת הייטק כדי להגיד "תודה, אבל לא תודה" להצעת העבודה שלהם.

הנה, אני יוצאת מהארון, בכתבה בגלובס
מה אגיד לכם, כבר שנה וחצי שאני חיה את החלום: נוסעת בכל הארץ בין ארגונים, פוגשת אנשים מרתקים, לומדת מהם המון, מלמדת אותם שיתוף. לא סתם מלמדת, אלא סוחפת אותם פנימה לעולם העצום הזה ועוזרת להם לבנות וליישם. בגלל שמדובר בתחום חדש יחסית, עדיין יש מעט מחקרים אקדמיים מקיפים ועוד פחות מזה ניסיון פנים ארגוני-מעשי בקנה מידה רחב שנצבר בארץ ובעולם. לכן עיקר האתגר של כולנו – שלי ושל הלקוחות שלי – הוא להתנסות, ללמוד, להתמקצע ולרוץ מהר.

ומה בצבא? אני עובדת עם אנשים בכל הדרגות, מהצעירים הנלהבים (והמהממים!) ועד הכי בכירים שיש. אוסף קצינים וקצינות שלכולם יש מכנה משותף בולט: אש בעיניים להכניס שינוי, לייצר התייעלות בצה"ל, להכניס חדשנות, לבנות ולהטמיע אסטרטגיות שיתוף. זה אשכרה מסב לי אושר.

מה זה אומר בעצם?
מה זה אומר להכניס שיתוף לצה"ל, את זה תוכלו לקרוא כאן בכתבה המרתקת שהרימה צאלה קוטלר מגלובס, העיתונאית הראשונה שמטפלת בנושא ככה לעומק, עם ניוז שלא פורסם עד היום. (לינק לכתבת העיתון  לינק לכתבת הטלוויזיה). תוכלו לקרוא שם גם על יזמות השיתוף באמדוקס (כן, גם ההייטק מאמץ שיתוף פנים-ארגוני) ועל ארגונים נוספים.

ואני? ממה מורכב היום-יום שלי? המון הרצאות, ייעוץ בכל מיני ארגונים אבל בעיקר בצה"ל – שבו אני עובדת על פרוייקטים של מדי א' יד שניה לאנשי קבע, הובלות שיתופיות, שיתוף משאבים בין יחידות ואפילו מחפשים את הדרך להטמיע תחבורה שיתופית חכמה. בקיצור, צה"ל – ממש לא מה שנדמה לכם. שיא החדשנות וההייטק, עם יוזמות שאפילו הארגונים הכי מתקדמים היום בארץ, באים ללמוד ממנו איך מיישמים.
אה, ומסקנה אחת בולטת: לכו עם הלב. תמיד.

האם הסכסוך בין Airbnb למשרד התיירות ישפיע על האירווזיון? מי החברה שהכפילה את שוויה בזכות קורקינטים בתל אביב? האם הבחירות יעזרו ל-uber להיכנס לארץ? מה היו האירועים הדרמטיים של 2018 בתחום הכלכלה השיתופית ובעיקר: מה צפוי לנו ב-2019?

את הסיכום המלא תוכלו לקרוא בפרוייקט השנתי שלי ב-TheMarker (כאן בפוסט סיכום חלקי)

האופניים השיתופיים שהפכו לתופעה בכל העולם

בינואר לפני 11 חודשים בדיוק, הכריז האקונומיסט, מהעיתונים הכלכליים החשובים בעולם על "תופעה חדשה": האופניים השיתופיים שכובשים את העולם. פחות משנה לאחר מכן מדובר כבר בעובדה מוגמרת ובחלק בלתי נפרד מחייהם של מליונים רבים בעולם. הערים הגדולות בעולם המערבי נשטפו באופניים שיתופיים, נטולי עמדת עגינה. רק לסרוק, לשחרר את הגלגל ולנסוע. לשלם לפי המרחק והזמן שנסעתם, וכשסיימתם – פשוט לעדכן באפליקציה שסיימתם, וללכת.
זה התחיל בסין, ומהר מאד עשה עלייה לעולם המערבי. אם בישראל שלפני שנה הכרנו רק את תל-אופן, שכולל עמדות עגינה מסורבלות שמחייבות אותנו להגיע עד לנקודה שבה עוגנות האופניים, השנה נכנסו לכאן ofo הסינית (שהייתה הראשונה, נכנסה, ועזבה. לא בגללנו ובגלל השוק הישראלי. יותר בגללה ובגלל עניינים פנימיים של בעלות ופיננסים). גם mobike הסינית כאן. בקרוב יהיו כאן גם אופניים ירוקות של ליים. בכלל, התחום של אופניים שיתופיים קיבל תאוצה כל כך נרחבת השנה, שגם חברות כמו איקאה, רשת הסופרמקטים לידל (שפועלת באירופה) וכמובן גם uber  ו-lyft (המתחרה הגדולה של אובר) כולן החליטו להכניס יד ורגל לתחום הצומח הזה. בביקור האחרון שלי במילאנו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה: מידי בוקר מאות ואלפי אשים, גברים בחליפות, נשים בחצאיות ועקבים, ממהרים בבוקר לעבודה, יורדים מהאוטובוס או מהרכבת עולים על זוג האופניים הראשון שהם רואים פנוי, ומדוושים את הקילומטר
האחרון למשרד. כל כך נפוץ זה נהיה, שבעיר מסתובבים רכבים יעודיים שכל תפקידם הוא לטפל באופניים מקולקלים, לאסוף או לפזר אותם ברחבי העיר.

ומה ב-2019?

כעת מתמודדות העיריות עם השאלה איך למנוע את הנושא מלהפוך למטרד: אנשים משאירים את האופניים בנקודות שמפריעות להולכי רגל, באמסטרדם היו שזרקו את האופניים לתעלות, בארה"ב היו שהעלו אותם באש. כמו כל תופעה שעוברת משלב ההזנק הראשוני לתופעת המונים, גם האופניים השיתופיים נמצאות עכשיו במקום שבו הרגולציה צריכה להתערב ולמסד את התחום. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים של הערים הגדולות בעולם ב-2019, כן, גם בתל אביב, רמת גן, ירושלים, חיפה וערים נוספות בישראל.

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

Airbnb ומשרד התיירות: מרומן סוער לקרב ב-3 מערכות

2018 הייתה השנה שבה מערכת היחסית החמה והמחבקת שבין משרד התיירות הישראלי ו-Airbnb הפכה לקרב תקשורתי בינלאומי ב-3 מערכות:

מערכה ראשונה:  סוף נובמבר. איירבנב מחליטה "להקריב" את השוק הישראלי, בשל לחצים מארגון הבי.די.אס שממרר את חייה. עד אז הייתה איירבנב אורחת מאד רצויה בישראל. משרד התיירות חיבק אותה, וסייע לה להביא לכאן תיירים, בעיקר כאלה שמחפשים פתרונות לינה שהם לא מלונות 5 כוכבים. ראשי ה-BDS מאד לא אוהבים את החיבוק הדדי הזה. הם דורשים שאיירבנב תפסיק לעבוד בשטחים, ולא תאפשר לישראלים להשכיר את הנכסים שלהם שם. איירבנב, שקצת נמאס לה מההצקות של ראשי החרם (הם מחכים לבכירי האתר עם שלטים והפגנות לכל מקום אליו מגיע, שולחים בכירים מתוך ומחוץ למערכת להפעיל עליו לחצים וכו') מחליטה שהסיכה הקטנה על המפה בים התיכון, שנקראת ישראל, לא מספיק חשובה.
היא מודיעה, חד צדדית וללא כל התראה, שלא תאפשר יותר לבעלי בתים מחוץ לקו הירוק להעלות את הדירות שלהם להשכרה קצרת טווח באתר.

מערכה שניה: בכירי איירבנב מגלים שאין קשר בין גודלה של הסיכה הקטנה על המפה ובין רמת ההשפעה שלה בעולם: יהדות העולם הימנית נזעקת להגן על כבודנו. סנאטורים אמריקאים מתחילים להפעיל לחץ על איירבנב לחזור בה. בכירים בעלי השפעה במסדרונות הממשל מסתובבים בוושינגטון, ומפעילים לחצים מאסיביים על סנאטורים כאלה ואחרים. הלחץ עושה את שלו ואיירבנב מוציאה לישראל משלחת שמנסה להגיע להבנות עם שר התיירות.
מערכה 3: איירבנב מבינה שהסכסוך הישראלי-פלסטינאי קצת יותר מורכב ממה שהיה נדמה לה, והוא כולו יושב עליה עכשיו. מה שהיא לא תעשה, זה כנראה יגמר לא טוב ויהיו להחלטה השלכות גלובליות. המשלחת הבכירה של סמנכ"לים שמגיעה לארץ נפגשת עם השר לוין ואנשיו. לאחר פגישות ארוכות, כשנראה לכאורה שהדברים באים על פתרונם, ניצת הסכסוך שוב. הפעם, משרד התיירות היה זה שעשה את הצעד הראשון: הוא הוציא הודעה לתקשורת שהאיירבנב התקפלה וחוזרת בה מההכרזה. באיירבנב מאד לא אהבו את ההודעה הזו, וזו הודיעה בתגובה שטרם התקבלה כל החלטה וכי כל האפשרויות פתוחות לעת עתה.

ומה ב-2019?

מערכה רביעית תצא לדרך עם תחילת השנה החדשה. כל זה, כשהאירווזיון ברקע, אירוע שמבחינת AIRBNB וגם תושבי תל אביב ותושבי ערים שסביב לה, מחכים לו בכיליון עיניים, כהזדמנות לייצר לעצמם הכנסות רבות נוספות מהנדל"ן הקיים שלהם. זה, לצד מארגני האירווזיון עצמו שבנו על איירבנב כעל זירת פתרונות לינה שתארח את האלפים שמגיעים. גם רשות המיסים לא טומנת ידה בצלחת וסוגיית המיסוי של איירבנב בישראל צפה והתחדדה – במקרה או שלא במקרה – על רקע המשבר.

כך הפכה תל אביב לבירת הקורקינטים החשמליים השיתופיים של העולם

אם 2015-2016 היו שנות ה-Uber וה-Airbnb,  שנת  2017 הייתה שנת התבססות משרדי ה- we  work והאופניים השיתופיים, אז שנת 2018 הייתה ללא ספק שנת הקורקינטים החשמליים השיתופיים. Bird  האמריקאית, הראשונה שהחלה לעשות קורקינטים חשמליים שיתופיים, היא החברה בעלת קצב הצמיחה הכי גבוה בעולם כיום. היא שווה 2 מיליארד דולר והיא רק בת שנה וחודשיים. לפני ארבעה חודשים בלבד היא הייתה שווה "רק" מיליארד דולר. אם אתם תל אביביים או רמת גנים, בטח כבר פגשתם אותה. אם עדין לא, זה רק עניין של זמן. גרים בעיר גדולה אחרת? יש סיכוי לא רע שתפגשו אותה בקרוב גם אצלכם.

כמו באופניים שיתופיים, גם בבירד – כמו אצל המתחרות שלה – המודל זהה: מצאו קורקינט פנוי ברחוב, התניעו אותו באמצעות האפלקיציה, שלמו לפי זמן שימוש (נסיעה של רבע שעה תעלה לכם 12.5 שקלים. 5 שקלים בהשכרת הקורקינט +חצי שקל לכל דקה). בסיום הניחו אותו במקום כלשהוא. מישהו אחר כבר יבוא לעשות בו שימוש.

תל אביב נבחרה להיות אחת משתי ערים ראשונות בעולם שבירד פועלת בה, מחוץ לארה"ב, לצד פאריס. הפיילוט היה כל כך מוצלח שמיד אחריו קרו שני דברים: 1. בירד יצאה לערים רבות נוספות בעולם. 2. שווי החברה הכפיל את עצמו.

למה תל אביב? כי אנחנו שוק חריג בעולם בכל הקשור לקורקינטים חשמליים. קצב האימוץ של התל אביביים את הכלי הזה הוא חסר תקדים במונחים בינלאומיים; מזג האוויר שלנו מאפשר רכיבה רוב חודשי השנה ובעיקר, התחבורה הציבורית פה במצב כל כך קשה, שכל פיתרון חלופי, זמין, נייד וזול (יחסית למונית), מתקבל כאן באהבה גדולה.

אחד הנתונים המפתיעים שחושף יניב ריבלין מנכ"ל בירד ישראל הוא מי ומתי משתמשים בכליו: "30% מהנסיעות כאן הן נסיעות בשעות עיסקיות – 8-9 בבוקר ו-6-7 בערב. זה אומר שזה הפך לאלטרנטיבה לאנשים עובדים, שמשאירים את הרכבים בבית", אומר ריבלין. "אחד מכל 10 תל אביבים כבר עשה שימוש בבירד", הוא אומר ורובם לא תיירים או מחפשי תנועת פנאי אקראית בשבת בבוקר.

למעשה, תל אביב הפכה לזירה כל כך חמה בתחום הקורקינטים החשמליים השיתופיים, שהוול סטריט ג'ורנל הקדיש לה בתחילת דצמבר 2018 כתבה שלמה בנושא.

אז מה קצב הצמיחה של בירד וכמה הוא מהיר? קחו את אובר למשל: בשנה הראשונה שלה נעשו בה פחות מ-1 מיליון נסיעות. כמה נסיעות נעשו בבירד בשנה הראשונה? מעל 10 מיליון, של 2.1 מיליון משתמשים רשומים. פי עשר מאובר.

ומה ב-2019?

השנה יצוצו הרבה מאד קורקינטנים במרחב העירוני הישראלי והעולמי. אם ב-2018 נכנסו לישראל כמה מאות קורקינטים כאלה, בשבועות הקרובים תצטרף lime המתחרה הכי גדולה של בירד, והשמועות אומרות שחברה שלישית גם היא בדרך. זה אומר עוד הרבה קורקינטים חשמליים בעוד ערים בארץ. ושוב, כמו בתחום האופניים החשמליים, הגידול המואץ יביא עימו סוגיות רגולציה: האם האנשים שמטעינים עבור החברות
הללו את הקורקינטים בלילות (חשמל שיתופי בתשלום) משלמים מס? האם תהיה חובת חבישת קסדה על המכשירים הללו, חוק שיהרוג את הספונטאניות של השימוש בהם (כי מי מסתובב עם קסדה לשימוש אקראי?) ומה יעשו העיריות אם זה יהפוך למטרד סביבתי? את השאלות האלה שואלות את עצמן לא רק תל אביב ורמת גן היום אלא מרבית הערים הגדולות בעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיכום. לסיכום השנה כולו ולתחזיות 2019 כפי שפורסם ב- TheMarker, הקליקו כאן

הפוסט הקודם (כאן) נגמר הסימן שאלה – שלא לומר חשש גדול – איך יראה הבית שאנחנו מקבלים בחינם ל-3 שבועות בטורונטו, תמורת בלון וירטואלי. הבית היה מעולה, לא פחות. וגם בעלי הבית היו נפלאים. הם קיבלו מאיתנו בלון וירטואלי, שאותו הם לקחו כדי לצאת לנופש בשוויץ. בתמורה הם השאירו לנו את הבית היפה הזה: 

חזית הבית

הסלון

הנוף מהמרפסת שלהם

עם קבלת פנים מקסימה בדמות קופסת דונאטס + פתקים מקסימים שהם השאירו לנו ברחבי הבית עם הסברים על כל דבר והזמנה לשתות מהבירה הקרה שהשאירו לנו במקרר.

למה החופשה שלנו הייתה שונה מכל חופשה רגילה ואיך זה שאין לנו תמונות להראות לכם?

חופשה של החלפת בתים שונה מכל חופשה אחרת: בגלל שאנחנו לא משלמים על לינה, אנחנו יכולים למשוך את החופשה כמה לילות שמתאים לנו ולמשפחה מהצד השני, מבלי לשרוף 1200 שקל על כל לילה (מחיר ממוצע של לילה למשפחה בטורונטו). התוצאה היא שאנחנו מבלים בכל חופשה כזו כ- 3 שבועות באותה עיר ובסביבתה.
כשבחרנו את טורונטו אמרו לנו שאין מה לעשות בה כתיירים יותר מכמה ימים. רק מה, כאן מתחיל הכיף הגדול: בגלל שאנחנו לא לחוצים בזמן, מיד כשאנחנו מסיימים את הצ'ק ליסט של התיירים אנחנו מתחילים בתכלס, שזה אומר להכיר את העיר באמת.
כך למשל למדנו שבטורונטו בריכות השחייה הן חינם והן שוות במיוחד. באתר של העיר יש רשימה של כל הבריכות ומה מיוחד בכל אחת מהן. יש כאלה עם מגלשות מים לילדים, יש אולימפיות, יש כאלה שמתמחות בפעוטות, יש מכל סוג. באחד הימים הלכנו לבריכה שהמיוחד בה זה מקפצות: יש בה מקפצות בגובה 1 מטר, 5 מטר ו-10 מטר וזה מטורף כמו שזה נשמע. חוויה שלעולם לא נחווה בארץ וכנראה לא היינו חווים אם היינו מסיימים את טורונטו ב-4 ימים כמו שהמליצו לנו.
אסף קפץ מהמקפצה של ה-5 מטר (קפיצה מגובה קומה שנייה של בניין מגורים, כן?) וזכה לתשואות מכל הנוכחים בבריכה שעפו על הילד הקטן מיזראעל עם התעוזה שלא הייתה לחצי מהילדים שם.

אבל אין לנו תמונה של זה. למה? זה עוד משהו מגניב על הבריכות של טורונטו:
בפעם הראשונה שהגענו לבריכה, שלפנו את הארנק אבל בקבלה הסבירו לנו שכאן הבריכות חינם. כולן. שאלתי אותם איך כל הטוב הזה בחינם? הסבירו לי שעיריית טורונטו מממנת בריכות חינם לציבור כי זה מקדם פעילות ספורטיבית וגם כי זה מייצר בילוי יחד בלי מסך. המחיר: אסור להכניס סלולריים לבריכה. אסור להכניס תיקים. כלום. ה-כל נשאר בלוקרים מחוץ לשטח הבריכה. בכניסה יש שומר שמוודא שאתם נכנסים אך ורק עם מגבת. אה. וגם אין איפה לקנות ארטיקים, חטיפים ושאר זבל. בריכה נטו. חינם.

בילינו שם שעתיים. מסביבנו אנשים וכולם נטולי מסך. מראה לא שגרתי.
ואצלנו? הטינאייג'רית גילתה פתאום שהאחים שלה קופצים ראש לא רע, ועשו שעה של תחרות קפיצות (הבריכה בעומק 5 מטר!) גם אנחנו ההורים השתתפנו. היה פשוט מעולה. אבל אין לי תמונה, כי, המממ, אסור להכניס סלולריים.

טיול בתוך טיול או: טיפים טריים למנהטן

טורונטו הוא יעד סופר מוצלח מכמה סיבות:
1. כי יש אליו טיסה ישירה ללא צורך בקונקשן.
2. כי מזג האוויר שם מעולה באוגוסט.
3. כי המחירים שם יחסית זולים (דולר קנדי = 2.8 שקלים)
4. כי האטרקציות ממש קרובות: מפלי הניאגרה – שעה נסיעה. פארק רכבות ההרים הגדול ביותר בקנדה – חצי שעה נסיעה. אלף האיים – שעתיים וחצי שזה הכי רחוק שנסענו שם.
4. כי ניו יורק היא רק 50 דק' טיסה והטיסה יחסית זולה (110 דולר לאדם).
אז החלטנו, מאיה ואני, להשאיר את הבנים בטורונטו ולעשות לנו חופשה בתוך חופשה, יומיים במנהטן.

את מנהטן אני מכירה היטב, ובכל זאת למדתי כמה דברים חדשים: 
VIA – תחבורה שיתופית זה שוס ואת uber כולם מכירים. אבל VIA היא אנונימית למדי לישראלים, למרות שמדובר בסטארטאפ ישראלי שכבש את מנהטן. כשאתם מזמינים נסיעה בוויה, האפליקציה מובילה אתכם לחכות בפינת הרחוב הקרובה ביותר, ומורידה אתכם דקה-שתיים הליכה מהיעד שלכם. על הדרך הנהג שלכם אוסף נוסעים נוספים. עלות נסיעה: 5$ לאדם, 7 דולר לזוג. בכלל, תחבורה שיתופית הפכה להיות כל כך דומיננטית בארהב ובקנדה, כך ששדות התעופה גם בניו יורק וגם בטורונטו מקדישים לאפליקציות האלה קומה שלמה בחניון – שרק ממנה מותר לאסוף נוסעים. המחירים: מונית משדה התעופה לה גווארדיה עולה כ-60-70 דולר. אובר יעלה לכם 45 דולר. ליפט יעלה לכם כ-40 דולר. ויה יעלה לכם כ-35 דולר. חצי ממונית.

עוד המלצות על ניו יורק:
VR World – עולם של מציאות מדומה מבוססת על משקפי VR. דרך טובה ממש להבין את הפוטנציאל המטורף של התחום הזה וממש לא רק בעולם המשחקים, אלא גם בעולם השיווק והמכירות, בתחום האופנה, הרכב, המזון. מה לא בעצם.

הצגות חדשות: Dear Evan Hansen – מיוזיקל חדש יחסית, מאד מצליח, מרגש ומיוחד. מתאים לצפייה עם טינאייג'רס. עוסק בנושאים של התאבדות נוער, סמים, אלכוהול. לא קל לעיכול אבל עשוי היטב וחזק מאד. קשה מאד להשיג כרטיסים אז להקפיד להזמין מראש.

מימין, השילוט שמראה איפה מורידים ואוספים נסיעות באפליקציות השיתוף – בשדה התעופה לה גווארדיה במנהטן. משמאל, השלט שמראה איפה איזור האיסוף של נוסעים באפליקציות שיתוף נסיעות בשדה התעופה בטורונטו.