ביום שישי השתתפתי בסיור אוכל עם כמה מהבלוגרים הבולטים בסצינה הקולינרית הבינלאומית. עבורי, זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שהם מובילי דעה בתחומם, מכל העולם, שמסתכלים על ישראל בעיניים מקצועיות שלא קשורות לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדובר באוסף של אנשים שהגיעו לכאן כדי להכיר את סצינת האוכל המקומית שלנו ** (בקצה הפוסט רשימה של האנשים שפגשתי). אחרי שביליתי איתם כמה שעות, אלו חמשת הדברים הכי מעניינים שלמדתי:

1. הסכסוך לא מעניין אותם. חלבה לעומת זאת, מצליחה להסעיר אותם עד מאד. עד שלא ראיתם foodies נלהבים מצלמים חלבה מכל זווית אפשרית, בהרגשות רבה, לא ראיתם התרגשות מאוכל מהי.

2. מסתבר שבביירות הלבנונית יש סצינת אוכל חזקה מאד. הבלוגרית האמריקאית שחזרה לא מזמן מסיור קולינרי בביירות אמרה לי: "ביירות נראית ממש כמו תל אביב. עיר כיפית ומגניבה. ויש שם אוכל מ-ע-ו-ל-ה". אפרופו דעות קדומות, זירה תקשורתית וזה.

3. מכל המתארחים, הספרדי הוא הכי "ישראלי" שיש. הוא סחבק, טופח לכולם על השכם שוב ושוב, החל מהמוכרים בשוק וכלה בעמיתיו לסיור. דקה אחרי שהבין את משמעות הביטוי "יאללה יאללה". (as in "כן כן, בטח") הוא לא הפסיק להשתמש בו והצחיק אותנו מאד.

4. הם כולם הצליחו להפוך את האהבה שלהם לאוכל ולתרבות אוכל מקומית לעסק. מסתבר שאפשר לבנות אימפריות תוכן ולייצר יופי של הכנסות מהעניינים האלה.

5. מי שהכי מתרגש מהאוכל שלנו הם התאילנדים. אוכל מערבי/מזרח תיכוני כנראה עוד עושה להם את זה לגמרי.

קבלו כמה מהתמונות:

מנו הספרדי ונית'יהאדה התאלינדית מבסוטים מחלבה.

כל מנה זוכה לעשרות תמונות לפני כל טעימה. הכל משודר היישר מתל אביב לעולם.

אנופן התאילנדי מסתובב עם מצלמת וידאו פיצית פיצית (שקיבל במתנה מסוני, רק כדי שיוכל לחשוף אותה לעולם) שמשדרת לייב לכל העוקבים שלו, ומקליטה כמובן – דרך השעון שיש לו על היד. מדליק לגמרי.

אז מי היה שם בסיור? היה שם מאנו הספרדי בעל האתר The gourmet journal  כותב בעיתונות הספרדית על אוכל, מוביל פינות קבועות בתוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בספרד; הייתה שם סאם מקייפטאון דרום אפריקה, בעלת הבלוג Drizzle and dip בו מבקרים כ-40 אלף איש בחודש ומאות אלפי אנשים בשנה, שמככבת בכמעט כל רשימת פודיז אפשרית בעולם, החל מ: "10 הבלוגים הטובים ביותר לתיירות אוכל שאתם לא מכירים", ועד "100 האנשים הכי מעניינים בסצינת האוכל הבינלאומית שאתם חייבים להכיר". וגם איידה מקליפורניה, אושיית אוכל אמריקאית, בעלת הבלוג Salt & wind  עם כ-20 אלף גולשים בחודש; לואיז מלונדון (סיים בהצטיינות את הקורדון בלו, מארח אנשים לארוחות מיוחדות בביתו, כותב את הבלוג The London foodie   הנקרא ביותר בלונדון בתחום הקולינריה); ובני הזוג אנופן ונית'יהאדה, מתאילנד, שמחזיקים יחד באימפריה של מידע על תיירות קולינרית – 7 ספרים, בלוג, תוכנית טלוויזיה, מגזין כתוב.

הם כולם כותבים, משדרים, מצלמים ומעלים כל יום וכל היום חומרים ברשתות החברתיות. לכל אחד מהם יש מאות אלפי עוקבים, והם באו לכאן כדי לספר על הקולינריה בישראל.

מילה על מי שהזמין אותם לכאן: מדובר בעמותה בשם Vibe Israel ששמה לעצמה למטרה לקדם את השיח על ישראל בעולם, בכל זווית אפשרית – רק לא סביב הסכסוך. הם טוענים ובצדק רב, שכדי לייצר יח"צ חיובי לישראל, רצוי להתרחק מהשיח על הסכסוך ולהביא לעולם צד אחר של ישראל. הם מביאים לכאן אושיות דיגיטליות בתחומים כמו אופנה, צילום,  קולינריה וכדומה, ומחברים אותם לתעשייה המקומית שמתמחה באותו תחום, ובכך מייצרים קשרים ישירים שמאד מועילים לדימוי הישראלי באותן קהילות. אם אתם שואלים אותי, הרבה יותר טוב מכל הניסיונות "לנצח" בזירה התקשורתית של הסכסוך.

אה.. והיה גם מ-א-ד טעים!

יממה וחצי נטו באמסטרדם. זה מה שהיה לנו בטיול הזה. קצר, ורצינו שיהיה קולע. אנחנו אוהבים אוכל, ואוהבים להסתובב ברחובות. מזג האוויר פינק אותנו (יחסית) בלי גשמים סוערים, רק קור. אז החלטנו: סיור אוכל. החברים בפייסבוק המליצו בחום: Hungry Birds. המלצות הגולשים בטריפ אדוויזר קבעו גם הם: מדובר בסיור האוכל מספר 1 באמסטרדם.

את הסיור הקימו שתי נשים צעירות, שתיהן מתחת לגיל 30. האחת הולנדית והשניה פולניה שעברה לגור בהולנד. אחת מהן, (הפולניה) הסתובבה איתנו, מלאה בסיפורים מגניבים, המלצות מעולות, לקחה אותנו ל-4 שעות בסימטאות הקטנות של אמסטרדם, למקומות שסביר שלא היינו מוצאים לבד. מי זה "אותנו?" היינו קבוצה של 10: 4 אמריקאים-יפנים, 2 בריטים, ו-4 ישראלים.

נפגשנו בשוק האוכל, תחנה ראשונה: FEBO. תדמיינו מעין פלאפל מטוגן בשמן עמוק, פריך פרך מבחוץ, אבל נוזלי ורותח מבפנים. כמו פירה, אבל לא ממש. הם מניחים כל יחידה בתוך תא שומר חימום, (כמו vending machine – רק רותח) ואתם רק צריכים לבחור איזה מהם לשלוף. אנחנו לא התעלפנו מהטעם, אבל מסביבנו, במיוחד האמריקאים – עפו על זה.

תחנה שניה: Yoghurt barn. חשבתי שאני מכירה יוגורט. טעיתי. היוגורט הזה, שנעשה ידנית, עם רק 0.5 אחוז שומן, היה הדבר הטעים ביותר שטעמתי (שלא בגזרת המתוקים) בטיול הזה. עם מיליון סוגים של תוספות לבחירתכם, בהגשה  יפייפיה.

שלב היוגורט היה גם השלב שבו נחשפתי להרגלי הזיכרון האירופאים. "בעוד רבע שעה תתקיים דקת דומיה לזכר ההרוגים בפאריס", הסבירה המארחת שלנו. רבע שעה לאחר מכן, בלי צפירה או תזכורת כלשהיא, המקום השתתק. מסתבר שהם מכוונים את השעון ופשוט שותקים. ארבע הישראלים בטיול מיד נעמדו. ככה עמדנו דקה, חיכינו לצפירה. היא לא הגיעה. האירופאים גם לא עומדים. הם פשוט יושבים ושותקים למשך דקה. כן, הרגשנו קצת דביליים.

תחנה הבאה הייתה מלוחה. דגים. לא סתם דגים, דגי הרינג, שההולנדים כל כך אוהבים לאכול. המארחת שלנו איתגרה אותנו: מי רוצה לאכול דג הרינג שלם, מהזנב. האמריקאים נענו לאתגר. זה היה נראה, איך לומר, לא אטרקטיבי. אבל הם אמרו שהיה אחלה. אנחנו הסתפקנו בביס אחד.

הטיול בנוי מטעימה אחת מלוחה ואחת מתוקה, לסירוגין. אחרי הרינג הלכנו לאנשי הפנקייקים והעוגיות. מה אני אגיד לכם, קלורית-wise, זה כנראה לא הדבר הכי חכם שעשיתי בטיול הזה. אבל מבחינתם החיך.. הממ..לאכול ולמות.

הלאה. מלוח. גבינות. כי בכל זאת, הולנד, גאודה וזה. חנות קטנה קטנה, בסימטה חמודה. כשאתם נכנסים תוקף אתכם ריח חריף של גבינות. חברי הסיור מקבלים יחס של מלכים, בחלקה האחורי של החנות, עם טעימות יין ו-9 סוגי גבינות גאודה חלקן טריות וחלקן ממש ישנות.

ממש לפני הסוף הגענו לחנות קטנה. מה זה קטנה. פצפונת. נכנסים בה גג 5 אנשים בו זמנית. בחנות הזו – van stepele – מוכרים רק פריט אחד: עוגיית שוקולד. לא מגוון עוגיות, לא סוגים שונים. עוגייה אחת, טעם אחד, סוג אחד. והסיפור שלה הוא כזה: ורה, הבחורה שבתמונה, הלכה לפני מספר שנים ללמוד פסיכולוגיה באנגליה. שם היא טעמה עוגיית שוקולד שפשוט נכנסה לה ללב. אחרי התואר, היא חזרה לארץ הולדתה, וכל מה שעניין אותה היה לשחזר את הטעם של אותה עוגיה שטעמה. אז היא ניסתה וניסתה, עד שהגיעה למתכון שגרם לכל מי שטעם אותו לומר לה: את חייבת לעשות עם זה משהו. אז היא עשתה עם זה משהו: הקימה חנות. אחת. קטנה קטנה. בסימטה קטנה עוד יותר. שמוכרת רק דבר אחד: את העוגיה הזו. ואנשים מגיעים מרחבי האמסטרדם לאכול את העוגייה הזו. היא מוכרת בין 500-800 עוגיות ביום. כל אחת מהן היא עושה ידנית, במשקלים מדוייקים ועם המון אהבה. את האהבה הזו הרגישו בכל ביס.

מיד אחרי העוגיה, בצד השני של הסמטה הזו, נגמר הסיור שלנו בפאב בשם Cafe Hoppe, תחנה אלכוהולית שעלי הייתה גדולה: מעין משקה חזק במיוחד, 35% אלכוהול, בשם jeneiver (יינייבר). שילוב טעמים של ג'ין ושל וויסקי. שותים אותו בשוט אחד, תוך התכופפות לבר, מבלי לאחוז בכוס. מיד אחריו מומלץ לשתות כוס בירה שלמה. מהר. אני – רק הריח של היינייבר הזה הרג אותי – אבל הנשים והגברים מסביבי חגגו על זה.

כן, היו בסיור הזה כמה תחנות פחות מוצלחות בעיני, (שאותן לא העלתי לפוסט) אם כי הבריטים למשל, עפו עליהן (בעיקר כריכים מוזרים שלא ברור האם מה שנמצא בפנים כבר באמת מת). היו גם כמה נקודות שלא היו ממש חלק ישיר מהסיור, אבל עצרנו, קנינו וטעמנו – פירות מיוחדים או שוקולד שפשוט אי אפשר להגיד לו "לא".

ארבע שעות רצופות של הליכה – טעימה – הליכה – טעימה. חוויה מיוחדת במינה שדרכה ראינו את אמסטרדם דרך הרגליים, ובעיקר דרך הבטן. אז תודה למארחים שלנו במיוחד לארז מנהיימר על האירוח הנפלא. היה ליגה!

השבוע העברתי הרצאה לפעילים בארגונים חברתיים. בסופה ניגשה אלי אחת המשתתפות וביקשה רשימה של כל האתרים והזירות הדיגיטליות בישראל שבהן ניתן לייצר פעילות כלכלת שיתוף. אז הנה, זו הרשימה – לפחות זו המוכרת לי כיום. מכירים עוד אתרים? ספרו לי עליהם כאן בתגובות.

בייביסיטר לכלב

טסים לטיול ואין לכם איפה להשאיר את הכלב לשבוע? זה אתר שיעזור לכם למצוא בית (זמני) חם לכלב שלכם, באיזורכם. אנשים שמוכנים לשמור על הכלב שלכם תמורת תשלום, כשאתם מטיילים: www.petbnb.co.il. ואם אתם אוהבים כלבים, ובא לכם להרוויח כמה מאות שקלים על הדרך, תירשמו כבית מארח, זה נחמד.

"משמרת שניה"

אתר שמאפשר לכם להשכיר משרד של מישהו אחר לפרק זמן קצר, או להעמיד את המשרד שלכם לשכירות בשעות שאתם לא פעילים בו. www.2nd-shift.co.il

קחו איתכם טרמפ ועל הדרך תרוויחו כסף

עד ש-Uber יקבלו אישור ממשרד התחבורה להפעיל בישראל את שירותי uberx שלהם, תוכלו לעשות שימוש באפליקציית waze, של גוגל, שעליה מולבש התוסף של שיתוף נסיעות ridewith (אנשים שנוסעים יחד והנוסע משלם לנהג עבור הטרמפ) או בהתקנת האפליקציה הייעודית. *לא פעיל בכל הארץ, רק באיזורים מסויימים. נסו להוריד את אפליקציית ridewith ולראות אם פעיל באיזורכם. אם כן, שווה לכם לנסות, חוסך משמעותית בעלויות הנסיעה.

ככה זה נראה בווייז:

אירוע על הגג של השכנים

מחפשים מקום מיוחד לערוך בו אירוע משפחתי או אירוע חברה, מפגש הנהלה או מפגש חברים? נסו את אתר שיתוף המקומות המיוחדים לאירועים: splacer  בכתובת www.splacer.co (זאת לא טעות. כך הכתובת) של שתי יזמיות ישראליות שעושות חיל בניו יורק ועכשיו – גם בישראל. מצד שני: אם יש לכם גג מיוחד, דירה מגניבה או מקום אחר שאתם יכולים לאפשר לאחרים לערוך בו מפגשים, אולי כדאי לכם לרשום את המקום שלכם כאן באתר ולהרוויח עליו אקסטרא כסף.

מי יכול להשאיל לי מכסחת דשא?

מחפשים אביזר להשכרה לפרק זמן קצר? סולם, כיסאות לאירוח, אולי גיטרה או מכסחת דשא? זה האתר בשבילכם.  RentitB (על משקל let it be) מאפשר לכם לחפש באיזור שלכם מישהו שמעמיד להשכרה את המוצר שאותו אתם מחפשים – להשכרה קצרת מועד. מצד שני – רוצים לנסות להרוויח עוד קצת כסף? העמידו מוצרים שבבעלותכם, שאותם אתם לא צריכים לעיתים תכופות, להשכרה. www.rentitb.com

מטיילים בחו"ל – למה שלא תקפצו לארוחת ערב?

מחפשים ארוחת ערב מסוג שונה? חוויה מיוחדת בישראל או בטיול הבא שלכם בחו"ל? נסו את eatwith – "לאכול עם" הישראלי, שעושה חיל בעולם. שם תוכלו למצוא אנשים שיארחו אתכם בביתם הפרטי, לארוחת ערב חוויתית תמורת תשלום. תוכלו לקרוא שם המלצות על המארחים, לראות מה כתבו עליהם אורחים שהתארחו אצלהם בעבר וכמובן – מה בתפריט ומה סגנון האירוח. שווה בעיקר כשאתם בחו"ל, אבל לא רק.

תנו להם לבנות לכם סיור

מחפשים חוויה מיוחדת בישראל? טיול? סיור? בילוי מעניין? תנו לאנשים שנרשמו ב-Funzing לייצר לכם את החוויה הזו. הם יסיירו אתכם במקומות מיוחדים בארץ, או יבנו עבורכם מסלולים. (יש אתרים מדליקים ומומלצים כאלה בחו"ל, אבל זה  בפוסט הבא) funzing.com. מהצד השני: אתם יודעים להעביר סיור מדליק בסימטאות ירושלים? טיול מדליק בין חנויות מיוחדות בדרום תל אביב או בחיפה? הציעו אותו כאן באתר.

מימון עמית לעמית

רוצים לקחת הלוואה אבל לא רוצים לשלם את העמלות שהבנק או חברות האשראי גובות, אלא עמלות נמוכות יותר? נסו לקבל הלוואה באחד האתרים הבאים:  blender,  או eloan  או tarya . הם מבוססים על הלוואות בין אנשים. ומהצד השני: מחפשים להשקיע את כספכם ואולי לקבל ריבית גבוהה יותר מזה שיתן לכם הבנק – נסו גם אתם את אחד האתרים הללו.

המילון ה(כמעט) מלא לאתרי כלכלת שיתוף בישראל  –  חלק ב' – בפוסט הבא

עד כאן לפוסט הזה. נשארה לי עוד רשימה ארוכה, ובתוכה: שיתוף מעשה טוב – תרומה לקהילה, שיתוף חניות, שיתוף משלוחים באמצעות טוסטוסים ושיתוף טיולים בחו"ל. אבל זה לפוסט הבא.

תגידי, איך זה עובד, העניין הזה של החלפת הבתים?  לא מבאס אותך שגרים אצלך בבית אנשים זרים?

מאז שחזרנו מבוסטון, אלה בעיקר השאלות שאני מקבלת מחברים ששואלים איך היה. זו הפעם השניה שלנו בתהליך החלפת בתים שאנחנו עושים, ובפעם השניה – שאנחנו מגלים את היתרונות האדירים שיש בזה.

שלושה שבועות, שלושה ילדים, זוג הורים ובוסטון אחת – או במילים אחרות: תודה לאל על החלפת בתים, אחרת היינו יוצאים עם נזק כלכלי גדול ונזק נפשי גדול יותר.

למה בעצם?

כי החלפת בתים מאפשרת לכם סוג של שקט בחופשה. כשאתם לנים בבית מלון, או בדירת חדר וחצי באיירבנב, הצפיפות של שלושה ילדים לא קלה לעיכול למשך שלושה שבועות. תכלס, הם על הראש שלכם – כמעט פיזית – רוב הזמן.

כשאתם עושים החלפת בתים אתם מקבלים בית, על כל המשתמע מכך. בבית שאנשים גרים בו בשוטף, יש שגרה שהופכת במידה רבה גם לשגרה שלכם. יש בו פלייסטיישן ומחשב, ומטבח מאובזר, מכונה ומייבש, שלל טלוויזיות (עם Netflix  ו-hulu פתוח חופשי במקרה הזה). יש לכם את הסופר השכונתי, את גן השעשועים הקרוב.

כמה זה חסך לנו?

לינה באיזור בוסטון בבית מלון, הייתה עולה לנו כ-250-300 דולר ללילה בחדר אחד במלון (בחדר צפוף). דירה לא מאד גדולה באיירבנב שמסוגלת לאכלס שלושה ילדים, הייתה עולה כ-350 דולר ללילה. עכשיו תכפילו את זה ב-20 לילות. זה שלב ראשון של חיסכון.

עניין שני: האוכל. במסעדות ובבתי הקפה האמריקאים אין ארוחות בוקר. וכשאני אומרת אין, אני מתכוונת – ממש אין. לא תמצאו חביתה, סלט, גבינות. מה שתמצאו זה בייגל, קרואסון או דונאט, עם קפה. אז לא חבל על 30 דולר שזה יעלה לכם כל בוקר לחמישה אנשים? (שלא לדבר על הקלוריות והסוכר שהאמריקאים לא חוסכים בו)

אז עשינו קניות בסופר. אחת לכמה ימים, וכל ארוחות הבוקר שלנו התנהלו בבית, עם החביתה, והשוקו והגבינות – כמו שאנחנו אוהבים. תכפילו את זה ב-20 יום, תזרקו פנימה כמחצית מהערבים שגם בהם אכלנו בבית ולא במסעדה והגעתם לחיסכון גדול מאד בהוצאות, עם אוכל שהילדים ואתם אוהבים ורגילים אליו.

מבחינת הילדים אגב, הביקור השבועי בסופר, המבחר האדיר של המוצרים, הכיף שבלנסות כל פעם משהו חדש שהם לא מכירים מהמדף, לוקח בגדול על כל מסעדה או בית קפה שתציעו להם. (בהמשך הפוסט תמונות מהשכונה והאיזור)

עניין שלישי: הרכב. החלפנו גם רכבים. אין צורך להסביר איזה חיסכון זה. פרט לעלויות הדלק, שאר ההוצאות נחסכו מאיתנו. כולל הניג'וס של למצוא כיסאות ילדים ובוסטרים מתאימים לגיל הקטנים.

עוד משהו: יש לכם כתובת

כשאתם עושים החלפת בתים, יש לכם כתובת קבועה. כתובת למשלוחים שאתם מזמינים מאמאזון ומ-ebay. יש לכם בית, "בסיס אם", שממנו אתם יוצאים לטיולים ואליו אתם חוזרים. אנחנו למשל, יצאנו לטיול של שלושה ימים בצפון. טיול בתוך טיול, לצימר שלקחנו מאיירבנב. ארזנו קל. את רוב הדברים השארנו "בבסיס האם", ולקחנו תיק אחד, לשני לילות. הרבה יותר קל לטייל ככה, בלי לסחוב את שלל המזוודות והתיקים ממקום למקום.

 יש גם חסרונות:

אתם צריכים לנקות אחריכם. להעמיד מדיח כל יום וכביסות (איכשהו בהחלפת בתים, שלושה ילדים מייצרים פי שלוש כביסה מאשר בבית. לא ברור למה) צריך לפנות את הבית ליום שלם לעוזרת שלהם, שבאה לנקות פעם בשבוע. בקיצור, לפעמים זה מרגיש כמו קצת לא להיות בחופש.

ויש כמובן את העניין הזה של משפחה אחרת שבאה לגור אצלכם בבית. זה לא קל רגשית, כל פעם מחדש. אנחנו מקפידים להכיר כמה שיותר את המשפחה שמתארחת אצלנו. לעשות כמה שיחות סקייפ, לברר עליהם ולספק להם מידע עלינו. כמות ההתכתבויות שמקדימה לטיול (המון לוגיסטיקה, לגבי ביטוח רכב, לגבי איפה נשאיר לכם מפתחות, איך מפעילים את מכונת הכביסה.. מיליון וחצי נושאים שיש לתאם הדדית). גם ההתכתבויות האלה מסייעות לכם להכיר את המשפחה השניה.

אנחנו דאגנו לכך שביום הנחיתה שלנו חזרה לארץ, תהיה מנקה, שתחליף את כל המצעים והמגבות, תנקה את הבית – ככה שחזרנו לבית חדש-נקי, מבסוטים אש מההחלפה.

איך מוצאים משפחה להחלפת בתים ביעד שאליו אתם מעוניינים לנסוע? זה לא תהליך פשוט (ונושא לפוסט בפני עצמו)

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כלכלה שיתופית זה מושג יחסית חדש, ובעיקר – מאד מנוכר בעיני. הוא נשמע כמו משהו מהקורס בדיני מיסים בבית ספר למנהל עסקים. (נו אופנס אם אתם מאלה חושבים שדיני מיסוי זה נושא מרתק). אבל הוא לא. זה באמת עולם מרתק שיכול להשתלב בחיי כל אחד מאיתנו, בקטן או בגדול. בחופשה או בחיי היום יום.

ביום רביעי הזה יערך כנס שעבדתי עליו חודשים ארוכים ואני מאד מתרגשת. כנס הכלכלה השיתופית של TheMarker. כנס שבו ידונו בכל הצדדים החיוביים והשליליים של עולם כלכלי חדש שהולך ומתהווה. חוץ מהדוברת המרתקת מאיירבנב, יעלו שם המון שאלות שחלקן הגדול נידונות בפעם הראשונה על ידי אנשי מקצוע, רגולטורים, אנשים שמתפרנסים מכלכלה שיתופית. בקיצור – אם נרשמתם, ואתם גם קוראי הבלוג שלי/חברי פייסבוק שלי – תבואו להגיד שלום. אני אהיה ההיא הלחוצה, שלא נושמת עד שהכל יגמר.

כמה תמונות מהשכונה והסביבה

(על מנת לשמור על פרטיות המארחים הנחמדים שלנו, לא שמה תמונות של הבית עצמו)

האגם השכונתי, ארבע דקות נסיעה מהבית

נכנסנו לבית הספר בשכונה, להראות לילדים איך נראה בית ספר אמריקאי. מה אני אגיד לכם, אמריקה.

הכלב של השכנים. הילדים התאהבו בו.. את כל הגעגועים לכלבה שלהם הם ניתבו אליו.

עוד ביקור בסופר. מבחינת אסף מדובר בסוג של לונה פארק.

תוכניית הכנס של יום רביעי. אם נרשמתם, תבואו להגיד שלום

ראיתם את התמונות שלנו בפייסבוק? והנוף האלוהי שהעלנו באינסטוש? מדהים, הא? עכשיו כשהטיול עומד להסתיים, בואו נדבר רגע על מה שלא נוטים לדבר עליו. על מה שלא מצטלם טוב לפייס, ומה שעלול לקלקל את ההרמוניה בפיד באינסטוש.
אני מדברת על מה שקורה בין תמונה משפחתית מחוייכת אחת לשניה. אני מדברת על החיים עצמם. הילדים שלנו.

אין מה להגיד, הם מהממים, חכמים, יפים, מצחיקים. אחד אחת. א ב ל, הם יכולים להיות גם חתיכת נודניקים בלתי נסבלים, שזה לא יאמן. בימים כתיקונם אנחנו רואים אותם, מה, ארבע, חמש שעות ביום טוב? אתם יודעים, עבודה, חוגים, חברים. לא נשארות הרבה שעות פנויות בין לבין.

אבל פה, זה עולם אחר. 24/7, שלושה שבועות, נון סטופ. רק אתם והם. בלי שעות חסד של שקט.

אמא, אני רעב.
אבל לפני רבע שעה יצאנו ממסעדה?!
נכון. אבל אני שוב רעב. גווע!

אמא, יש לי פיפי. תעצרו.
אבל עכשיו עשית!!
נכון, יש לי שוב. מהר! בורח לי!

אמאאאא, אני חייבת אינטרנט! דחוף!!!

אמאאא, תגידי לו!

אמא, היא עושה לי דווקא, תגידי לה! 

אמאאאאאאאאא…….

עכשיו, הילדים שלי, יש להם אבא מהמם. באמת. הכי טוב שהייתי יכולה למצוא להם. אבל איכשהו, הם לא מכירים בו בעיתות מצוקה/רעב/צמא/פיפי/כעס/מריבה/שיעמום. הם מכירים *רק* באמא.

ואמא? היו נקודות בטיול שכמעט ירדתי מהפסים. זה היה או זה, או למסור אותם לאימוץ. מכיוון שאין לנו קשרים עם רשויות הרווחה בבוסטון, נאלצנו להשאיר אותם ולבחור באופציית החירפון.

הילדים שלנו, ילדים חכמים. הם יודעים לזהות את מבט החירפון על פניה של אמם, ומיד להוריד טונים. בשלב הזה, הם כבר למדו, הראשון שפותח את הפה במשפט שמתחיל ב"אמא..", מסתכן בחייו.

מחר היום האחרון כאן. טיול של 3 שבועות עם בן 4, בן 7 ובת מצווש.

כאן בפוסט, כל התמונות של הבכי, השיעמום, העצבים, וה"מאיה! תעזבי כבר את הטלפון" שהלכו איתנו כל הדרך. כל התמונות שלא ראיתם ולא תראו כנראה באף פוסט פסטורלי בפייס או באינסטוש.

אבל חוצמיזה, היה מדהים. באמת. ה-מון רגעים של צחוק קורע מצחוק באוטו. משפחה ששרה בקולי קולות בנסיעה.

מזל שנסענו, אחרת איך הייתי מגלה שאספי כבר מספיק גדול כדי להמציא בדיחות מצחיקות אש בנסיעות ארוכות, כשמשעמם לו.

מזל שנסענו אחרת איך הייתי רואה איזה ילד מדהים אורי, שלוקח אחריות של מבוגר על אחיו הקטן בכל סיטואציה שנראית לו טיפל'ה מסוכנת?

מזל שיש לי את מאיה, אחרת מי הייתה עושה איתי שופינג בנות כזה כיפי ואינטימי? כן, אינטימיות בשופינג, בטיול הזה גיליתי שזה קיים בין אמא ובת.

אז דקה לפני שאתם חוזרים לפייס, לתמונות הדביקות, קבלו הצצה לטיול, בגרסה הלא מצונזרת:

אני גם עייף, גם רעב, וגם עצבני. אולי תתייחסי אלי?!

לא התייחסת? תראי מה קרה! עכשיו נפלתי, ואני צורח את הריאות שלי החוצה. בגללך!

יום אחר, מקום אחר, אותו ילד, אותו בכי. סיבה חדשה.

איך אפשר בלי ביקור לילי בבית חולים? ככה, בשביל הכיף, שלא יהיה משעמם.

מאיה, תעזבי כבר את הטלפון ותסתכלי מסביב, את באגם מהמם!

אותה ילדה, אותו סלולרי, אגם אחר.

מאיה, אנחנו יושבים כולנו יחד במסעדה, אולי תרימי את העיניים מהמסך ותתיחסי למשפחה שלך?

ואחת אחרונה, אמיתית לא פחות מכל הקודמות, משפחת צורף, ברגע של אושר צרוף.