לפני שבועיים העלנו לאוויר את WeShare – אפליקציית שיתוף ראשונה מסוגה בארגונים בישראל (בעולם?): זירה המאפשרת שיתוף ציוד, משרדים, מזון, הובלות וכו' בין היחידות השונות בפיקוד צפון, שבו מתנהל הפיילוט. השיתוף קורה באפליקציה שבה אנשי/נשות לוגיסטיקה יכולים להציע ולקבל משאבים מיחידות סמוכות. זה, במטרה לייעל עבורם את העבודה השוטפת ולחסוך כסף מרכש מיותר ("למה אני צריך לקנות מקדחה חדשה לבסיס אם לידי יש בסיס שיש לו 3 מקדחות?").

אלה 5 האתגרים העיקריים שעמדו בפנינו: 
1. איך לגרום לאנשים שלא מורגלים בשיתוף – לשתף?
2. איך לייצר אמון בין אנשים זרים שעובדים באותו ארגון?
3. להשתמש בציוד של אדם/יחידה אחרת זה סבבה, אבל למה שאתן את הציוד למישהו?
4. איך דואגים לכך שהציוד שאתן לאחרים יחזור אלי תקין ומה קורה אם לא?
5. איך פותרים סוגיות פרטיות/בטחון מידע?

את הרוב הצלחנו לפתור, חלק עדין בגדר סימני שאלה, שאותם נוכל לפענח רק אחרי הפיילוט.
זאת הפעם הראשונה בישראל שארגון גדול עושה פרוייקט כזה. אז הנה מה שלמדתי ממנו: 

1. הרעיונות הטובים כמעט תמיד מגיעים מלמטה, לא מהבכירים. גדולתם של הבכירים היא היכולת לזהות את הרעיונות הללו ולדחוף ליישום שלהם. למזלנו היו מספיק כאלה בצבא ובזכותם WeShare באוויר.

2.מילניאלס. מה לא כתבו על הדור הזה? שהם מפונקים, שהם לא רוצים לעבוד קשה. שהם אופורטוניסטים וקומבינטורים. שנה וחצי שאני מלווה אותם בפרוייקט הזה ומה אני אגיד לכם, אני מתעלפת מחדות המחשבה והיצירתיות. מסבירים להם למה לא, הם מתעקשים להסביר למה כן. הם נחושים להביא שינוי ובעיקר – להכניס כמה שיותר יוזמות שיתוף בארגון שבו הם עובדים. הם מביאים איתם את ההרגל לשתף מחיי היום-יום, ומתעקשים לשלב אותו גם במערכות מבוגרות, מורכבות ולעיתים בעלות חשיבה מיושנת – כמו הצבא. הדבר הזה תקף גם לבנקים שאיתם אני עובדת, רשויות מקומיות, חברות פארמה, למעשה, כמעט לכל הארגונים הגדולים שפגשתי.

3. שיתוף (או כלכלה שיתופית בשמו הרשמי) לא נסמך על טכנולוגיה. נכון, בהרבה מקרים מעורבת בתהליך טכנולוגיה (במקרה הזה, אפליקציה לאיתור מיקום, ויצירת התאמות לשיתוף), אבל היא החלק השולי בכל התהליך. שיתוף זה תרבות. תרבות בין אנשים, תרבות ארגונית. שיתוף זה פתיחות מחשבתית. זה היכולת לשחרר את הבעלות על מה ששלך ולתת למישהו אחר. זה יכול להיות משרד פנוי, מקדחה, נסיעה ברכב או אפילו ידע. גם ידע בתוך ארגון שווה הרבה, וגם אותו אפשר וצריך לשתף. זה לא קל אבל כשזה קורה, זה קסם וזה מרגש!

השקה שניה: חנות מדים יד שניה בצה"ל

רוצים ללבוש את המדים של הרמטכ"ל?", ככה התחיל הקמפיין הפנים צבאי שעשינו ל"רטרו בקבע", החנות החדשה למדים יד שניה, שיצאה לדרך לפני כשבועיים.

היא נולדה כרעיון בסדנת כלכלה שיתופית שהעברתי במרכז הציוד של צה"ל לפני שנה, בה עלתה השאלה הבאה: מה עושים אנשי הקבע עם המדים שהם קנו, אחרי שהם פורשים מהצבא? (מדי א', הבגדים שהם הולכים איתם כל יום לעבודה)

שניה רקע ואז נמשיך: אנשי הקבע מקבלים נקודות לקנות מדים ומוגבלים בכמות הקניה. מה עושה איש קבע שקנה עשרות (מאות?) פריטי לבוש במהלך השירות שלו, כשהוא משתחרר? כלום. צה"ל מעולם לא אסף את המדים האלה חזרה. תכלס, הם נזרקים. אם תכפילו את כמויות אנשי הקבע המשתחררים, וכמויות המדים שיש להם בבית תגיעו לאלפי חולצות, מכנסיים, מעילים. אלפים רבים!

אז החל מלפני כשבועיים היום אנשי הקבע יכולים לקנות מדים יד שניה ב-80% הנחה.  ולא סתם מדים – הם עוברים תהליך מיון, ניקוי, כיבוס, גיהוץ מושלם ונראים ממש חדשים. והשיא? אחד מכל שני אנשים שנכנסים לחנות בוחר לקנות מדים יד-2 במקום מדים חדשים. תחשבו כמה כסף צהל יכול לחסוך בקניית מדים חדשים, זה הרי פסיכי.

מה למדתי מיישום הרעיון המהפכני והירוק הזה?

1. אם אתם סגורים על עצמכם שהרעיון שלכם טוב, אל תקשיבו לכל מי שמוריד לכם. הם טועים וכדאי שתזכירו את זה לעצמכם מידי פעם. אתם לא מבינים כמה פעמים שמענו את המשפטים "זה לא יצליח, אנשי הקבע לא יקנו בגדים יד שניה" או "איילה, את לא מכירה את צה"ל, שיתוף לא יעבוד פה". אז הנה.
2. טרנד ומגמה עובדים בכל מקום, גם בצה"ל. אחד הטרנדים החמים בעולם בשנתיים-שלוש האחרונות זה קניית בגדי יד שניה. לא תרומות. קנייה.. גדולי המעצבים פתחו חנויות למכירת בגדיהם ביד שניה ומה שטוב לאיב סן לורן ולדיור, טוב גם לאנשי הקבע.
3. למדתי שהדבר הכי חשוב שאתם יכולים לעשות למען הרעיון שלכם, זה לרתום את אלה שהם נגד. אלה הסקפטיים. המנהלים בארגון שעסוקים בלהסביר למה אין סיכוי שזה יעבוד. אל תתעלמו מהם. כשדנה – היזמת – פגשה כאלה בדרך, היא עצרה לשכנע וסחפה אותם איתה. ואז, אנשים עובדים איתך כי הם מאמינים, לא כי הם קיבלו פקודה/הוראה מהמפקד/הבוס. הווייב של הפרוייקט משתנה, ואיתו גם התוצאה. ככה עושים את זה, אין דרך אחרת.
4. כן, גם הרמטכ"ל הקודם החזיר מדים לפרוייקט, כשפרש (והיו לו המון!). חבל שאי אפשר היה לסמן אותם כפריט לאספנים (: