יממה וחצי נטו באמסטרדם. זה מה שהיה לנו בטיול הזה. קצר, ורצינו שיהיה קולע. אנחנו אוהבים אוכל, ואוהבים להסתובב ברחובות. מזג האוויר פינק אותנו (יחסית) בלי גשמים סוערים, רק קור. אז החלטנו: סיור אוכל. החברים בפייסבוק המליצו בחום: Hungry Birds. המלצות הגולשים בטריפ אדוויזר קבעו גם הם: מדובר בסיור האוכל מספר 1 באמסטרדם.

את הסיור הקימו שתי נשים צעירות, שתיהן מתחת לגיל 30. האחת הולנדית והשניה פולניה שעברה לגור בהולנד. אחת מהן, (הפולניה) הסתובבה איתנו, מלאה בסיפורים מגניבים, המלצות מעולות, לקחה אותנו ל-4 שעות בסימטאות הקטנות של אמסטרדם, למקומות שסביר שלא היינו מוצאים לבד. מי זה "אותנו?" היינו קבוצה של 10: 4 אמריקאים-יפנים, 2 בריטים, ו-4 ישראלים.

נפגשנו בשוק האוכל, תחנה ראשונה: FEBO. תדמיינו מעין פלאפל מטוגן בשמן עמוק, פריך פרך מבחוץ, אבל נוזלי ורותח מבפנים. כמו פירה, אבל לא ממש. הם מניחים כל יחידה בתוך תא שומר חימום, (כמו vending machine – רק רותח) ואתם רק צריכים לבחור איזה מהם לשלוף. אנחנו לא התעלפנו מהטעם, אבל מסביבנו, במיוחד האמריקאים – עפו על זה.

תחנה שניה: Yoghurt barn. חשבתי שאני מכירה יוגורט. טעיתי. היוגורט הזה, שנעשה ידנית, עם רק 0.5 אחוז שומן, היה הדבר הטעים ביותר שטעמתי (שלא בגזרת המתוקים) בטיול הזה. עם מיליון סוגים של תוספות לבחירתכם, בהגשה  יפייפיה.

שלב היוגורט היה גם השלב שבו נחשפתי להרגלי הזיכרון האירופאים. "בעוד רבע שעה תתקיים דקת דומיה לזכר ההרוגים בפאריס", הסבירה המארחת שלנו. רבע שעה לאחר מכן, בלי צפירה או תזכורת כלשהיא, המקום השתתק. מסתבר שהם מכוונים את השעון ופשוט שותקים. ארבע הישראלים בטיול מיד נעמדו. ככה עמדנו דקה, חיכינו לצפירה. היא לא הגיעה. האירופאים גם לא עומדים. הם פשוט יושבים ושותקים למשך דקה. כן, הרגשנו קצת דביליים.

תחנה הבאה הייתה מלוחה. דגים. לא סתם דגים, דגי הרינג, שההולנדים כל כך אוהבים לאכול. המארחת שלנו איתגרה אותנו: מי רוצה לאכול דג הרינג שלם, מהזנב. האמריקאים נענו לאתגר. זה היה נראה, איך לומר, לא אטרקטיבי. אבל הם אמרו שהיה אחלה. אנחנו הסתפקנו בביס אחד.

הטיול בנוי מטעימה אחת מלוחה ואחת מתוקה, לסירוגין. אחרי הרינג הלכנו לאנשי הפנקייקים והעוגיות. מה אני אגיד לכם, קלורית-wise, זה כנראה לא הדבר הכי חכם שעשיתי בטיול הזה. אבל מבחינתם החיך.. הממ..לאכול ולמות.

הלאה. מלוח. גבינות. כי בכל זאת, הולנד, גאודה וזה. חנות קטנה קטנה, בסימטה חמודה. כשאתם נכנסים תוקף אתכם ריח חריף של גבינות. חברי הסיור מקבלים יחס של מלכים, בחלקה האחורי של החנות, עם טעימות יין ו-9 סוגי גבינות גאודה חלקן טריות וחלקן ממש ישנות.

ממש לפני הסוף הגענו לחנות קטנה. מה זה קטנה. פצפונת. נכנסים בה גג 5 אנשים בו זמנית. בחנות הזו – van stepele – מוכרים רק פריט אחד: עוגיית שוקולד. לא מגוון עוגיות, לא סוגים שונים. עוגייה אחת, טעם אחד, סוג אחד. והסיפור שלה הוא כזה: ורה, הבחורה שבתמונה, הלכה לפני מספר שנים ללמוד פסיכולוגיה באנגליה. שם היא טעמה עוגיית שוקולד שפשוט נכנסה לה ללב. אחרי התואר, היא חזרה לארץ הולדתה, וכל מה שעניין אותה היה לשחזר את הטעם של אותה עוגיה שטעמה. אז היא ניסתה וניסתה, עד שהגיעה למתכון שגרם לכל מי שטעם אותו לומר לה: את חייבת לעשות עם זה משהו. אז היא עשתה עם זה משהו: הקימה חנות. אחת. קטנה קטנה. בסימטה קטנה עוד יותר. שמוכרת רק דבר אחד: את העוגיה הזו. ואנשים מגיעים מרחבי האמסטרדם לאכול את העוגייה הזו. היא מוכרת בין 500-800 עוגיות ביום. כל אחת מהן היא עושה ידנית, במשקלים מדוייקים ועם המון אהבה. את האהבה הזו הרגישו בכל ביס.

מיד אחרי העוגיה, בצד השני של הסמטה הזו, נגמר הסיור שלנו בפאב בשם Cafe Hoppe, תחנה אלכוהולית שעלי הייתה גדולה: מעין משקה חזק במיוחד, 35% אלכוהול, בשם jeneiver (יינייבר). שילוב טעמים של ג'ין ושל וויסקי. שותים אותו בשוט אחד, תוך התכופפות לבר, מבלי לאחוז בכוס. מיד אחריו מומלץ לשתות כוס בירה שלמה. מהר. אני – רק הריח של היינייבר הזה הרג אותי – אבל הנשים והגברים מסביבי חגגו על זה.

כן, היו בסיור הזה כמה תחנות פחות מוצלחות בעיני, (שאותן לא העלתי לפוסט) אם כי הבריטים למשל, עפו עליהן (בעיקר כריכים מוזרים שלא ברור האם מה שנמצא בפנים כבר באמת מת). היו גם כמה נקודות שלא היו ממש חלק ישיר מהסיור, אבל עצרנו, קנינו וטעמנו – פירות מיוחדים או שוקולד שפשוט אי אפשר להגיד לו "לא".

ארבע שעות רצופות של הליכה – טעימה – הליכה – טעימה. חוויה מיוחדת במינה שדרכה ראינו את אמסטרדם דרך הרגליים, ובעיקר דרך הבטן. אז תודה למארחים שלנו במיוחד לארז מנהיימר על האירוח הנפלא. היה ליגה!