ארכיון פוסטים:

כלכלה שיתופית  

מה הפך את צה"ל לארגון המתקדם בארץ בתחום התחבורה השיתופית החכמה?

גל ראשון של קורונה מאחורינו. גל שני בפתח. שניה לפני שמתחיל כל הטירוף מחדש, עוצרת כדי לספר על האופן המרתק שצה"ל אימץ תחבורה שיתופית חכמה בימים שבהם תחבורה ציבורית עוברת מהשבתה מלאה, לחצי השבתה, לרכבת און ואוף ובתווך יש עשרות אלפי חיילים/ות קצינים/ות ואנשי/ות קבע שצריכים להמשיך להגיע לבסיסים.
זה התחיל לפני שלושה חודשים. יום אחד אני מקבלת טלפון מפיני (אל"מ פיני בן מויאל, האחראי על הלוגיסטיקה באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה של צה"ל) שאמר לי ככה: "עוד מעט תפסיק התחבורה הציבורית לחלוטין. אנחנו מקימים מערך תחבורה ציבורית פנימי שלנו לחיילים החיוניים, שיסיע אותם כל יום מהבית לבסיס וחזרה. מדובר בהרבה אוטובוסים שמסיעים המון אנשים כל יום".
ועכשיו הבעיה: את קווי התחבורה הציבורית כולם מכירים. אנחנו יודעים איפה עובר האוטובוס, איפה התחנה, איזה מספר קו יקח אותנו ולאן. אבל פה מדובר במצב אחר לגמרי: איך ידעו החיילים איפה עובר האוטובוס שלהם? באיזה שעות? איפה לחכות לו? באיזה שעה הם יגיעו לבסיס ובהתאם מתי לצאת מהבית? ואולי האוטובוס שלהם כבר עבר? מדובר בחיילים חיוניים אני מזכירה, שעברו חלקם לעבוד במשמרות ולכן הזמן שלהם יקר בלאו הכי והאירוע מסובך מאד.

"גיברת תחבורה חכמה שיתופית", אמר פיני, (בצה"ל – כך למדתי – אני תמיד גברת) "את יודעת להקים לנו מערך תחבורה דיגיטלית חכמה שינהל את כל זה בכל הארץ?" הוא עצר שניה ואז הוסיף בלי להתבלבל, "תוך חמישה ימים". אז לקחתי נשימה ארוכה ארוכה, כי היה לי ברור שזאת משימה פסיכית בקצב פסיכי לא פחות.

יחד עם אורלי סול דאהן, מנהלת קהילת התחבורה החכמה אקומושן, ועם אנשי הסטארטאפ שיפט לייב, הצלחנו לעשות משהו שלא נעשה קודם לכן בישראל (ואני בספק אם נעשה בקצה כזה איפהשהוא בעולם): הקמת מערכת תחבורה שיתופית חכמה, שתיקח את כל הנוסעים (עשרות אלפים) מהבית לבסיס ובחזרה. כל זה מבוסס אופטימיזציה של המסלולים והנוסעים, נקודות האיסוף וההורדה. (ואם זה לא אתגר מספיק גדול, המערכת צריכה לקחת בחשבון גם את כללי הקורונה של מותר ואסור בהעלאת נוסעים לרכבים השונים.
אחרי פחות משבוע עבודה זה היה באוויר: האפליקציה שדואגת שכל חייל ידע בדיוק מאיפה אוספים אותו, מתי, וכל זה בזמן אמת. מזכירה לכם שמדובר בהרבה מאד חיילים, המון נקודות איסוף ופיזור וכל זה מאילת ועד קריית שמונה.  נכון, זה לא עבד חלק מהרגע הראשון, והיו לא מעט תקלות, אבל תוך יומיים שלושה זה יתייצב וכולם יכלו לנסוע הלוך וחזור (עם מספר חיילים קטן יחסית על כל אוטובוס כדי לשמור על בריאותם)
אז שאפו ענק לכל אנשי אט"ל בצה"ל שמוכיחים כל פעם מחדש שאפשר להכניס טכנולוגיות חדשות גם לארגוני ענק, ומצליחים לעשות את זה אפילו בימי חירום ובתפוצה כלל ארצית.
ועוד קצת תמונות:
ככה נראה מסך הבית של האפליקציה:
שאטל תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל
שאט"ל אפליקציה לתחבורה שיתופית חכמה
WhatsApp Image 2020-04-17 at 14.27.18 (3) WhatsApp Image 2020-04-17 at 14.27.18 (2)

כך תגיעו לבית על אגם בפינלנד בקיץ וגם: על תחבורה שיתופית חכמה בארגונים

בקיץ הקרוב נטוס לפינלנד. נגור – ללא תשלום – במשך שבועיים בבית שיושב על אגם, בתוך יער. הכי כיפה אדומה בואכה האחים גרים (אבל בלי המכשפה והזאבים, נקווה). כמו כל חורף, כשליאור ואני מתכננים את חופשת הקיץ שלנו, אנחנו בוחרים יעד, גבי אנד דבי סטייל: פותחים מפה, מסתכלים איפה עוד לא היינו ויש אליו טיסות סבירות, וקדימה, לחפש החלפת בתים באתר home exchange.
אז הפעם היעד הנבחר היה פינלנד. שלחתי פניה לכ-70 משפחות שגרות בפינלנד הצעתי להן לעשות החלפת בתים איתנו כאן בישראל. באחד הימים אני מקבלת את התשובה הזאת:

I don't know Israel at all. We do not fly to hot countries and prefer countries with weather like here in Finland. Is Israel a hot country in the summer?

היא צירפה כמה תמונות של הבית שלהם, אחת מהן זאת התמונה הזאת: (עכשיו, בהחלט התלבטתי איך לענות לה, כי סה"כ נעים פה באוגוסט).

מזג אוויר דומה לישראל?

מזג אוויר דומה לישראל?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף סגרנו החלפה של שבועיים עם משפחה מקסימה אחרת, אבל הם לא יבואו לארץ, כי כנראה שאוגוסט בישראל זה גדול על הפינים. (הם לקחו את ה-Guest Points שלנו שאיתם הם יעשו החלפת בתים בצרפת). זה האגם שצמוד לבית שלהם

77

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזאת המרפסת שלהם:

88

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוצים לקרוא עוד על שיטת ה-Guest Points באתר Home exchange?  זה הלינק בשבילכם 

איך הפך צה"ל לארגון פורץ דרך בתחום התחבורה השיתופית ולמה זה עוזר גם לכם?

אחד מהפרוייקטים שאני מלווה בצה"ל וסוף סוף רואה אור, אחרי כשנה של עבודה: בעוד כמה חודשים יוכלו קציני/ות צה"ל להשאיר את הרכב בחניה בקריה ולנסוע ממקום למקום (תל השומר, גלילות וכו') בשאטלים שיתופיים חכמים, שיורידו רכבים מהכביש, יחסכו דלק ויספקו חווית משתמש כזו שהם עוד לא פגשו קודם במקום העבודה שלהם. אם אתם מכירים את באבל דן, אז דומה לזה.
להטמיע גישה כזו זה קשה: לגרום לאנשים להשאיר את הרכב הצמוד שלהם בצד זה קשה. לגרום להם לתת אמון במערכת היסעים דיגיטלית שתביא אותם בזמן לדיון, בלי איחורים, זה כבר ממש אתגר.
בקיצור, אחלו לנו הצלחה כי הצלחה של צה"ל בתחום, זה אומר הורדת רכבים מהכביש וחיסכון בהוצאה צה"לית על דלק. אינטרס של כולם. כאן למטה צילום מתוך ידיעות אחרונות. אם אתם רוצים לקרוא בצורה נוחה יותר, כאן תוכלו לעשות את זה.

 

מתוך ידיעות אחרונות - תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל

מתוך ידיעות אחרונות – תחבורה שיתופית חכמה בצה"ל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אם אתם רוצים לשמוע עוד על חדשנות שיתופית בצה"ל, לחצו כאן לפרק הרלוונטי בפודקאסט

מגמות וטרנדים מעולם הכלכלה השיתופית

המודל של wework גולש לעולמות חדשים כמו קמעונות אופנה ומסעדנות. נניח שאתם מעולים בעיצוב אופנה, תכשיטנות או כל אמנות אחרת, אבל פחות טובים בלוגיסטיקה, בניהול קופות, בניהול מלאי מק"טים, בגיוס אנשי מכירות והחיבור לאתרי סחר. מה לעשות שכל אלה נדרשים כדי לעשות קמעונות טובה, והאמנות לבדה לא מספיקה.
בשביל קמעונאים מהסוג הזה הוקם Anchor shops שהוא wework של הקמעונות (כך הם מגדירים את עצמם). החל מ-800 דולר בחודש לחנות הכי קטנה, ועד 1600 דולר בחודש לחנויות גדולות יותר, ואתם תעסקו רק באומנות שלכם. הם יעסקו בכל השאר. זאת מגמה שהולכת ומתפתחת ויושבת על תובנות של כלכלת גישה (חלק מכלכלה שיתופית).

גם בישראל יוזמה שיתופית בשם "בית הבד" שפתחו שתי בוגרות שנקר, שמיועד לכל אלה שאוהבים לעצב ולתפור, אבל לא מעוניינים בהקמת סטודיו, שכירת ציוד וכו'. אל בית הבד מגיעים מעצבים/ות ומוצאים שם חללי עבודה שיתופיים ובהם כל הציוד הנדרש להם: שולחנות גזירה, עמדות עבודה, בובות דיגום מקצועיות ומלא אווירה. החלל מושכר לפי שעה, בכרטיסייה או על בסיס חודשי, לפי הצורך. (לינק בתגובות)

אנחנו רואים את אותה מגמה גם בתחום המסעדנות: cloud kitchens שהוקמה על ידי אחד מייסדי אובר, אומרת ככה: אתם תבשלו/תעשו את אומנות המטבח שלכם, אנחנו נספק לכם את כל הלוגיסטיקה: תעשו שימוש במתחם המטבחים השיתופיים שלנו, אנחנו נגייס וננהל עבורכם את מערך השליחים, בקיצור כל החלק הפחות אומנותי של ניהול מסעדה (שעוסקת בשליחויות בלבד ללא ישיבה פיזית).

99

 

האם בעתיד יהיו לקורקינט כנפיים? קבלו ראיון עם סגנית נשיא bird העולמית

האם סגנית הנשיא בחברה הצומחת ביותר בהיסטוריה היא אשה שגדלה בהתנחלות? למה יש להם בריכה במשרדים ומה הם עושים בה? איך היא קשורה לדאעש ולנעשה בסוריה? אפילו על קורקינטים מעופפים דיברנו ובעיקר על השאלה איך הם יתמודדו עם האתגר הכי קשה שלהם: עיריות שמונעות את פעילותם. ***חשוב – לחצו על כפתור ה-CC כתוביות – ביוטיוב, אחרת הרעש ברקע הראיון והווליום הנמוך של ההקלטה לא יאפשר לכם לשמוע***
קבלו הצצה למאחורי הקלעים של חברה שצמחה משווי של 0 דולרים ל-2 מיליארד דולר בשנה וחצי בלבד: קוראים לה בירד והיא אחראית למהפכת הקורקינטים השיתופיים, המפיכה הזאת מביאה גם לא מעט צרות ועצבים, בעיקר אם אתם הולכי רגל בתל אביב שמרגישים – ובצדק – שמישהו גזל מכם את המדרכה.
ישבתי לראיון עם YJ, סגנית נשיא בירד, שאחראית על בניית שיתופי הפעולה עם עיריות בכל העולם, האשה שצריכה לטפל בכל הצרות שנולדו בעקבות המהפיכה החיובית הזאת.
כמה דברים שאתם צריכים לדעת לפני שאתם צופים בראיון הזה:
1. גם ניו יורק אסרה על שימוש בקורקינטים ובאופניים חשמליים. בסן פרנסיסקו גם לא קל לבירד. בקיצור, בשתי הערים הללו יש לה הרבה עבודה.
2. תל אביב צפויה להוציא בקרוב סדרת תקנות/נהלים והנחיות עבור התחום האדיר הזה שמונה כבר כ-10 אלפים קורקינטים. 

וקליק גם כאן לראיון 

 

 

הפעם – פוסט אישי לגמרי (וגם: איך נכנסו הארגונים הגדולים בישראל לשיתוף)

זה פוסט שאני כותבת בראש שוב ושוב כבר שנה וחצי ובסוף לא מפרסמת. תאמינו לי שהיה קשה לי להתאפק.

החיים שלי התהפכו לפני שנה וחצי וזה קרה לגמרי במקרה. בוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, מזה כמה שנים שאני צוברת ידע מקצועי וניסיון אישי בכל מה שקוראים לו "כלכלת שיתוף". זה תחום שצומח בקצב אדיר ומכניס לי עניין עמוק בחיים האישיים והמקצועיים. (עניין, שקוראי הבלוג הזה מכירים היטב מהפוסטים שלי). אבל הרגשתי שאני היחידה שנמצאת שם ואף אחד לא מבין מה אני רוצה מחייו.
נתתי לא מעט הרצאות, בהרבה מאד ארגונים, לרוב בהנהלות או בדירקטוריונים. הם מאד נהנו, צחקו ואפילו נתנו פידבק מעולה בסוף, אבל שם זה נגמר. הם התייחסו לזה כאל עוד הרצאת חדשנות וזהו. זה תסכל אותי מאד כי הבנתי שזה הרבה מעבר להרצאת העשרה. זאת מהפיכה בדרך שבה ארגונים יכולים וצריכים לחשוב וכשאני אומרת "ארגונים" אני לא מתכוונת לאובר או איירבנב אלא לכל הארגונים.

מתסכול לדילמה (או: כך השתנו חיי המקצועיים)
ואז, לפני שנה וחצי, קרו לי שני דברים, כל אחד יותר דרמטי מהשני ושניהם קרו באותו שבוע: הראשון, קיבלתי הצעת עבודה. לא סתם הצעה, אלא משהו ממש ממש שווה. חברת הייטק מגניבה במיוחד פנתה אלי והציעה לי תפקיד בתחום שהיה דומה למה שעשיתי בתנובה. תפקיד מעולה ממש, עם שכר ברמות שלא יכולתי אפילו לחלום עליהם, עניין מקצועי, המון טיסות מרתקות מסביב לעולם. אבל מה? זה לא היה קשור לכלכלה שיתופית בשום צורה. אז לא נרדמתי בלילה.

"תגידי, יעניין אותך להתחיל לעבוד עם הצבא?"
באותו שבוע בדיוק פגשתי את הדס. נדירות הפעמים שבגיל מבוגר אדם פוגש מישהו שאשכרה משנה לו את החיים. עבורי, הדס היא אדם כזה. סא"ל הדס קליין היא מנהלת הפיתוח הארגוני של האגף הטכנולוגי-הלוגיסטי של צה"ל, שהגיעה לגמרי במקרה להרצאה שלי. היא הייתה האדם הראשון בצה"ל שהבין שכלכלה שיתופית זה לא רק הרצאת העשרה או קוריוז, אלא משהו שיכול לעשות שינוי אמיתי לטובה, בארגון הענק הזה.
היא שאלה אותי אם יעניין אותי להתחיל לעבוד עם הצבא, הפגישה אותי עם האלוף האחראי על כל תחומי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצבא, שזיהה מהר מאד את הפוטנציאל ואמר לה ולי – קדימה, צאו לדרך.

עכשיו, להמר: היי-טק או צה"ל?
קאט ללילות בלי שינה, שבהם הייתי צריכה להמר: תפקיד מהאגדות שמי יודע מתי ואם בכלל אקבל עוד פעם הצעה כזו, או ללכת לעבודה עם צה"ל, למשהו שרק אלוהים יודע אם יצא ממנו משהו אמיתי או שזאת תהיה עוד עבודת ייעוץ נקודתית שתיגמר בעוד שלושה-ארבעה חודשים?

ובכלל, לעבוד עם צה"ל? אני? מבחינתי צה"ל הוא ארגון היררכי, כבד, איטי, לא כזה שממהר לאמץ חדשנות. צה"ל הוא ארגון כזה שתנובה, שבה עבדתי כמה שנים לפני זה, נראית כמו סטארטאפ קטן ומהיר לעומתו ודה מארקר שבו עבדתי במשך שנים ארוכות הוא שיא החדשנות והעניין לעומתו. כך חשבתי אז.

למרות זאת, החלטתי ללכת עם הלב. מציעים לך לעבוד בשיתוף, לא תיקחי? עד אז עבדתי בעיקר בהרצאות ומידי פעם תהליך ייעוץ ממוקד כלכלה שיתופית לחברה כזאת או אחרת.
אז הימרתי.  אני זוכרת איך רעדו לי הידיים כשחייגתי לאותה חברת הייטק כדי להגיד "תודה, אבל לא תודה" להצעת העבודה שלהם.

הנה, אני יוצאת מהארון, בכתבה בגלובס
מה אגיד לכם, כבר שנה וחצי שאני חיה את החלום: נוסעת בכל הארץ בין ארגונים, פוגשת אנשים מרתקים, לומדת מהם המון, מלמדת אותם שיתוף. לא סתם מלמדת, אלא סוחפת אותם פנימה לעולם העצום הזה ועוזרת להם לבנות וליישם. בגלל שמדובר בתחום חדש יחסית, עדיין יש מעט מחקרים אקדמיים מקיפים ועוד פחות מזה ניסיון פנים ארגוני-מעשי בקנה מידה רחב שנצבר בארץ ובעולם. לכן עיקר האתגר של כולנו – שלי ושל הלקוחות שלי – הוא להתנסות, ללמוד, להתמקצע ולרוץ מהר.

ומה בצבא? אני עובדת עם אנשים בכל הדרגות, מהצעירים הנלהבים (והמהממים!) ועד הכי בכירים שיש. אוסף קצינים וקצינות שלכולם יש מכנה משותף בולט: אש בעיניים להכניס שינוי, לייצר התייעלות בצה"ל, להכניס חדשנות, לבנות ולהטמיע אסטרטגיות שיתוף. זה אשכרה מסב לי אושר.

מה זה אומר בעצם?
מה זה אומר להכניס שיתוף לצה"ל, את זה תוכלו לקרוא כאן בכתבה המרתקת שהרימה צאלה קוטלר מגלובס, העיתונאית הראשונה שמטפלת בנושא ככה לעומק, עם ניוז שלא פורסם עד היום. (לינק לכתבת העיתון  לינק לכתבת הטלוויזיה). תוכלו לקרוא שם גם על יזמות השיתוף באמדוקס (כן, גם ההייטק מאמץ שיתוף פנים-ארגוני) ועל ארגונים נוספים.

ואני? ממה מורכב היום-יום שלי? המון הרצאות, ייעוץ בכל מיני ארגונים אבל בעיקר בצה"ל – שבו אני עובדת על פרוייקטים של מדי א' יד שניה לאנשי קבע, הובלות שיתופיות, שיתוף משאבים בין יחידות ואפילו מחפשים את הדרך להטמיע תחבורה שיתופית חכמה. בקיצור, צה"ל – ממש לא מה שנדמה לכם. שיא החדשנות וההייטק, עם יוזמות שאפילו הארגונים הכי מתקדמים היום בארץ, באים ללמוד ממנו איך מיישמים.
אה, ומסקנה אחת בולטת: לכו עם הלב. תמיד.

כלכלה שיתופית: תל אביב – הבירה עולמית של Bird וכאב הראש של Airbnb. איך תיראה השנה הבאה?

האם הסכסוך בין Airbnb למשרד התיירות ישפיע על האירווזיון? מי החברה שהכפילה את שוויה בזכות קורקינטים בתל אביב? האם הבחירות יעזרו ל-uber להיכנס לארץ? מה היו האירועים הדרמטיים של 2018 בתחום הכלכלה השיתופית ובעיקר: מה צפוי לנו ב-2019?

את הסיכום המלא תוכלו לקרוא בפרוייקט השנתי שלי ב-TheMarker (כאן בפוסט סיכום חלקי)

 

האופניים השיתופיים שהפכו לתופעה בכל העולם

בינואר לפני 11 חודשים בדיוק, הכריז האקונומיסט, מהעיתונים הכלכליים החשובים בעולם על "תופעה חדשה": האופניים השיתופיים שכובשים את העולם. פחות משנה לאחר מכן מדובר כבר בעובדה מוגמרת ובחלק בלתי נפרד מחייהם של מליונים רבים בעולם. הערים הגדולות בעולם המערבי נשטפו באופניים שיתופיים, נטולי עמדת עגינה. רק לסרוק, לשחרר את הגלגל ולנסוע. לשלם לפי המרחק והזמן שנסעתם, וכשסיימתם – פשוט לעדכן באפליקציה שסיימתם, וללכת.
זה התחיל בסין, ומהר מאד עשה עלייה לעולם המערבי. אם בישראל שלפני שנה הכרנו רק את תל-אופן, שכולל עמדות עגינה מסורבלות שמחייבות אותנו להגיע עד לנקודה שבה עוגנות האופניים, השנה נכנסו לכאן ofo הסינית (שהייתה הראשונה, נכנסה, ועזבה. לא בגללנו ובגלל השוק הישראלי. יותר בגללה ובגלל עניינים פנימיים של בעלות ופיננסים). גם mobike הסינית כאן. בקרוב יהיו כאן גם אופניים ירוקות של ליים. בכלל, התחום של אופניים שיתופיים קיבל תאוצה כל כך נרחבת השנה, שגם חברות כמו איקאה, רשת הסופרמקטים לידל (שפועלת באירופה) וכמובן גם uber  ו-lyft (המתחרה הגדולה של אובר) כולן החליטו להכניס יד ורגל לתחום הצומח הזה. בביקור האחרון שלי במילאנו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה: מידי בוקר מאות ואלפי אשים, גברים בחליפות, נשים בחצאיות ועקבים, ממהרים בבוקר לעבודה, יורדים מהאוטובוס או מהרכבת עולים על זוג האופניים הראשון שהם רואים פנוי, ומדוושים את הקילומטר
האחרון למשרד. כל כך נפוץ זה נהיה, שבעיר מסתובבים רכבים יעודיים שכל תפקידם הוא לטפל באופניים מקולקלים, לאסוף או לפזר אותם ברחבי העיר.

ומה ב-2019?

כעת מתמודדות העיריות עם השאלה איך למנוע את הנושא מלהפוך למטרד: אנשים משאירים את האופניים בנקודות שמפריעות להולכי רגל, באמסטרדם היו שזרקו את האופניים לתעלות, בארה"ב היו שהעלו אותם באש. כמו כל תופעה שעוברת משלב ההזנק הראשוני לתופעת המונים, גם האופניים השיתופיים נמצאות עכשיו במקום שבו הרגולציה צריכה להתערב ולמסד את התחום. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים של הערים הגדולות בעולם ב-2019, כן, גם בתל אביב, רמת גן, ירושלים, חיפה וערים נוספות בישראל.

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

רכבים יעודיים לטיפול באופניים שיתופיים במילאנו

Airbnb ומשרד התיירות: מרומן סוער לקרב ב-3 מערכות

2018 הייתה השנה שבה מערכת היחסית החמה והמחבקת שבין משרד התיירות הישראלי ו-Airbnb הפכה לקרב תקשורתי בינלאומי ב-3 מערכות:

מערכה ראשונה:  סוף נובמבר. איירבנב מחליטה "להקריב" את השוק הישראלי, בשל לחצים מארגון הבי.די.אס שממרר את חייה. עד אז הייתה איירבנב אורחת מאד רצויה בישראל. משרד התיירות חיבק אותה, וסייע לה להביא לכאן תיירים, בעיקר כאלה שמחפשים פתרונות לינה שהם לא מלונות 5 כוכבים. ראשי ה-BDS מאד לא אוהבים את החיבוק הדדי הזה. הם דורשים שאיירבנב תפסיק לעבוד בשטחים, ולא תאפשר לישראלים להשכיר את הנכסים שלהם שם. איירבנב, שקצת נמאס לה מההצקות של ראשי החרם (הם מחכים לבכירי האתר עם שלטים והפגנות לכל מקום אליו מגיע, שולחים בכירים מתוך ומחוץ למערכת להפעיל עליו לחצים וכו') מחליטה שהסיכה הקטנה על המפה בים התיכון, שנקראת ישראל, לא מספיק חשובה.
היא מודיעה, חד צדדית וללא כל התראה, שלא תאפשר יותר לבעלי בתים מחוץ לקו הירוק להעלות את הדירות שלהם להשכרה קצרת טווח באתר.

מערכה שניה: בכירי איירבנב מגלים שאין קשר בין גודלה של הסיכה הקטנה על המפה ובין רמת ההשפעה שלה בעולם: יהדות העולם הימנית נזעקת להגן על כבודנו. סנאטורים אמריקאים מתחילים להפעיל לחץ על איירבנב לחזור בה. בכירים בעלי השפעה במסדרונות הממשל מסתובבים בוושינגטון, ומפעילים לחצים מאסיביים על סנאטורים כאלה ואחרים. הלחץ עושה את שלו ואיירבנב מוציאה לישראל משלחת שמנסה להגיע להבנות עם שר התיירות.
מערכה 3: איירבנב מבינה שהסכסוך הישראלי-פלסטינאי קצת יותר מורכב ממה שהיה נדמה לה, והוא כולו יושב עליה עכשיו. מה שהיא לא תעשה, זה כנראה יגמר לא טוב ויהיו להחלטה השלכות גלובליות. המשלחת הבכירה של סמנכ"לים שמגיעה לארץ נפגשת עם השר לוין ואנשיו. לאחר פגישות ארוכות, כשנראה לכאורה שהדברים באים על פתרונם, ניצת הסכסוך שוב. הפעם, משרד התיירות היה זה שעשה את הצעד הראשון: הוא הוציא הודעה לתקשורת שהאיירבנב התקפלה וחוזרת בה מההכרזה. באיירבנב מאד לא אהבו את ההודעה הזו, וזו הודיעה בתגובה שטרם התקבלה כל החלטה וכי כל האפשרויות פתוחות לעת עתה.

ומה ב-2019?

מערכה רביעית תצא לדרך עם תחילת השנה החדשה. כל זה, כשהאירווזיון ברקע, אירוע שמבחינת AIRBNB וגם תושבי תל אביב ותושבי ערים שסביב לה, מחכים לו בכיליון עיניים, כהזדמנות לייצר לעצמם הכנסות רבות נוספות מהנדל"ן הקיים שלהם. זה, לצד מארגני האירווזיון עצמו שבנו על איירבנב כעל זירת פתרונות לינה שתארח את האלפים שמגיעים. גם רשות המיסים לא טומנת ידה בצלחת וסוגיית המיסוי של איירבנב בישראל צפה והתחדדה – במקרה או שלא במקרה – על רקע המשבר.

 

כך הפכה תל אביב לבירת הקורקינטים החשמליים השיתופיים של העולם

אם 2015-2016 היו שנות ה-Uber וה-Airbnb,  שנת  2017 הייתה שנת התבססות משרדי ה- we  work והאופניים השיתופיים, אז שנת 2018 הייתה ללא ספק שנת הקורקינטים החשמליים השיתופיים. Bird  האמריקאית, הראשונה שהחלה לעשות קורקינטים חשמליים שיתופיים, היא החברה בעלת קצב הצמיחה הכי גבוה בעולם כיום. היא שווה 2 מיליארד דולר והיא רק בת שנה וחודשיים. לפני ארבעה חודשים בלבד היא הייתה שווה "רק" מיליארד דולר. אם אתם תל אביביים או רמת גנים, בטח כבר פגשתם אותה. אם עדין לא, זה רק עניין של זמן. גרים בעיר גדולה אחרת? יש סיכוי לא רע שתפגשו אותה בקרוב גם אצלכם.

כמו באופניים שיתופיים, גם בבירד – כמו אצל המתחרות שלה – המודל זהה: מצאו קורקינט פנוי ברחוב, התניעו אותו באמצעות האפלקיציה, שלמו לפי זמן שימוש (נסיעה של רבע שעה תעלה לכם 12.5 שקלים. 5 שקלים בהשכרת הקורקינט +חצי שקל לכל דקה). בסיום הניחו אותו במקום כלשהוא. מישהו אחר כבר יבוא לעשות בו שימוש.

תל אביב נבחרה להיות אחת משתי ערים ראשונות בעולם שבירד פועלת בה, מחוץ לארה"ב, לצד פאריס. הפיילוט היה כל כך מוצלח שמיד אחריו קרו שני דברים: 1. בירד יצאה לערים רבות נוספות בעולם. 2. שווי החברה הכפיל את עצמו.

למה תל אביב? כי אנחנו שוק חריג בעולם בכל הקשור לקורקינטים חשמליים. קצב האימוץ של התל אביביים את הכלי הזה הוא חסר תקדים במונחים בינלאומיים; מזג האוויר שלנו מאפשר רכיבה רוב חודשי השנה ובעיקר, התחבורה הציבורית פה במצב כל כך קשה, שכל פיתרון חלופי, זמין, נייד וזול (יחסית למונית), מתקבל כאן באהבה גדולה.

אחד הנתונים המפתיעים שחושף יניב ריבלין מנכ"ל בירד ישראל הוא מי ומתי משתמשים בכליו: "30% מהנסיעות כאן הן נסיעות בשעות עיסקיות – 8-9 בבוקר ו-6-7 בערב. זה אומר שזה הפך לאלטרנטיבה לאנשים עובדים, שמשאירים את הרכבים בבית", אומר ריבלין. "אחד מכל 10 תל אביבים כבר עשה שימוש בבירד", הוא אומר ורובם לא תיירים או מחפשי תנועת פנאי אקראית בשבת בבוקר.

למעשה, תל אביב הפכה לזירה כל כך חמה בתחום הקורקינטים החשמליים השיתופיים, שהוול סטריט ג'ורנל הקדיש לה בתחילת דצמבר 2018 כתבה שלמה בנושא.

אז מה קצב הצמיחה של בירד וכמה הוא מהיר? קחו את אובר למשל: בשנה הראשונה שלה נעשו בה פחות מ-1 מיליון נסיעות. כמה נסיעות נעשו בבירד בשנה הראשונה? מעל 10 מיליון, של 2.1 מיליון משתמשים רשומים. פי עשר מאובר.

ומה ב-2019?

השנה יצוצו הרבה מאד קורקינטנים במרחב העירוני הישראלי והעולמי. אם ב-2018 נכנסו לישראל כמה מאות קורקינטים כאלה, בשבועות הקרובים תצטרף lime המתחרה הכי גדולה של בירד, והשמועות אומרות שחברה שלישית גם היא בדרך. זה אומר עוד הרבה קורקינטים חשמליים בעוד ערים בארץ. ושוב, כמו בתחום האופניים החשמליים, הגידול המואץ יביא עימו סוגיות רגולציה: האם האנשים שמטעינים עבור החברות
הללו את הקורקינטים בלילות (חשמל שיתופי בתשלום) משלמים מס? האם תהיה חובת חבישת קסדה על המכשירים הללו, חוק שיהרוג את הספונטאניות של השימוש בהם (כי מי מסתובב עם קסדה לשימוש אקראי?) ומה יעשו העיריות אם זה יהפוך למטרד סביבתי? את השאלות האלה שואלות את עצמן לא רק תל אביב ורמת גן היום אלא מרבית הערים הגדולות בעולם.

עד כאן חלקו הראשון של הסיכום. לסיכום השנה כולו ולתחזיות 2019 כפי שפורסם ב- TheMarker, הקליקו כאן

בירד לבלוג